לא נותר לנו אלא
להתנפץ על שוברי הגלים,
עומדים כאן עטופים
במלח של מים ארורים,
מביטים בשקיעה
של חיים דועכים,
חיים בלי שנינו,
חיים נפרדים.
החזקנו ידיים בגאות,
עתה נותר השפל,
ואנחנו מתנפצים.
השחפים מעלינו
זועקים שנפסיק,
גוררים את הגוויות
של אלו שהמשיכו
ונסחפו אל המזח,
אל שוברי הגלים.
הגלים מכים בברכינו,
הקרסוליים שוקעים,
עומדים מחובקים
כאילו לא ידענו
לאן אנו הולכים,
מתנפצים על המזח,
על שוברי הגלים.
ובין נשיקה לנשיקה
אנחנו בוכים,
והדמעות המלוחות
נושרות אל הים,
למקום ממנו הן באו
לשם הן שייכות.
ואנחנו שנינו
דועכים עם הגלים,
נסחפים אל המזח,
אל שוברי הגלים.