כשהולכים ברחוב, אפשר ממש לזהות:
למי פתחו פעם ת'תחת, ואת מי קרעו מכות.

לא קרעו אותי מכות, אבל כן פתחו לי ת'תחת.

(וזאת נקודת האל-חזור
שבה אני יכול כבר לאמור,
שגם השיר הזה
לא יסב לאבי נחת)

איזה כיף לאנשים שקרעו אותם מכות אבל ת'תחת שלהם לא פתחו,
הם נראים כל כך שלמים.
חבל שנפתח לי התחת,
אני אלך ככה כל הימים.

ומצד שני, מעמקי התחת שלי, אני יכול כבר לאמור,
שצברתי ניסיון.
זה שפתחו לי ת'תחת,
הוסיף לי בינה, ענווה והיגיון.

ואני יודע,
שכדי לכתוב היטב,
לא צריך שיקרעו אותך מכות,
אבל כן צריך שיפתחו לך ת'תחת.
חבל רק שזה תנאי הכרחי אך לא מספיק,
כי אני עדיין כותב חרא.

אולי זה עניין של כמות, לומר אני רוצה.
אולי צריך שיפתחו לי ת'תחת הרבה פעמים ובעוצמה,
ואז כל החרא יצא.
וגם אם לא אוכל אז את התחת לאחות,
באמת אכתוב טוב יותר, כמו ביאליק לפחות.
וכולם יאהבו אותי, ואולי אפילו אסב לאבי קצת נחת.

וכל זה למרות ואולי אף בזכות -
שפתחו לי ת'תחת.