מבינה, אבל לא באמת יודעת,
מה שסיפרו הוא באמת חסר משמעות,
בוכה סתם, כי קל יותר לבכות,
מאשר להביע הזדהות.

מסתירה את העיניים כי אסור לראות,
חשיכה תמיד הייתה אצלי הצד החזק,
קצת מביך, פרטי אולי,
כאילו חשפתי סוד ענק.

בין השורות מהבהב לי "אין כניסה"
למרות שאני כבר יודעת הכול,
אך זו לא אגדה, בסך הכול דרמה,
מהסוג הזול.

קצת עצוב, הייתי אומרת,
שאחרי כל כך הרבה זמן,
המבט בעיניים אומר הכול,
גם כשמילים אינן.