מסתכלת על אנשים יותר ויותר דרך משקפי שמש מסויימות.
לכל איש יש משקפיים אחרות.
עלייך אני מסתכלת עם משקפי שמש שקופות, שבכלל לא רואים.
כי אותך אני לא בוחנת.
מתחילה להסתכל על החיים דרך משקפי שמש מוזרות.
כאלה שבוחנות כל תנועה, כל מילה, כל מעשה.
וככה אני מתרחקת מהם לאט לאט.

המרחק האהוב.
המגביל בקשרים, ובדיבורים ובהתחברות מידית עם אנשים.
תמיד זה היה ככה.
אז אשב ואשתוק, ואתבונן באנשים.
אלמד אותם רק מהמראה וההקשבה.

את המשקפיים הצהובות אשים בראש סדר העדיפויות.
ככה הכל חמים יותר.
אולי אני מפחדת לספר ולהיפתח,
מפחד שהם יפגעו מהרעל.
ומהריקבון.
הם לא ירגישו אותו בהתחלה.
אבל הוא יחלחל לאט לאט.