כשהשיטות הישנות אינן עובדות
ובלילות כבר אין לאן לברוח
בין ציפיה לזכרון לחיות
ולאמץ שוב פעם את המוח
אין כח-
אז נומר בביטחון:
תודה לאל שזה כבר סוף תיכון!
הו, התמימות,
את כה חמקמקה
קצה שמלתך החזקתי ונשמט לי
אתן לך לעזוב, אך מבטיחה
אני לחזור, ואת כולך לקחת.
השאירי לי עצה כפיקדון:
מה לעשות כשזה כבר סוף תיכון?
והדמיון, אשר רובץ כאן לידי-
רק כששייך הוא ליצור מציאותי,
יש ערך בו, שמחה וגם תועלת.
הקשב, כי בפניך מתחננת:
כשאשתחרר, הייה שוב לאדון
נפשי- כי זהו, סוף תיכון!
את, אהבה, אל תשרפי אותי
לשווא, אלא היי לי למנוע
תדעי מתי לבעור, תתני מנוח.
תודה על שתפסת אותי בשדה שיפון
תרם סוף-סוף הגיע סוף תיכון.
והחיים, למרות אדישותכם-
אמצא בכם פינה ופה ודרך.
דברים רבים ניתן למצוא בכם
רק אם נדע איך לחפש, בערך.
אתם הבעיה והפתרון
אתם לוחשים לי: "מותק, סוף תיכון!"
2000 |
