בפינת הרחוב יש בר קטן שאין לו שם,
אבל מי צריך שמות, כולם באים פה למספר,
קצר, ארוך, תלוי בתור, אם אין מקום בשירותים,
תתפוס פינה, לפני שהקירות יהיו דביקים.

במרכז האולם, עמד פה פעם מעצב,
שיחק עם זויות, יצר תחושה של אור וצל,
אינטימות כובשת משחררת דופמין,
תודה לאלוהים שנתן לנו את המין.

כי כאן שותים ומזמרים על אהבה ועינויים,
צוחקים על אנשים שנמנעים מהחיים
שלא נותנים לאף אחד לגעת איפה שכואב,
קצת מסוכן כשמשחקים עם גפרורים ליד הלב.
כן זה ריקוד השיכורים.

יש אחת על הבר, פותחת כפתור משוויצה בניתוח,
וכל הדגלים מסביבה מתייצבים, למסדר מתוח.
איזה יופי של ציץ, נוצץ ומבריק כמו אוטו חברה,
גם השד אחרי שלוש שנים הופך לגרוטאה.

גוף האשה הוא דוגמא נפלאה לפלאי הבריאה,
טמון בו כל טוב בשל וחטוב, זועק לעזרה.
אז יש פה שתוי ויש לו כינוי, הנדבן הידוע,
עוזר לכל בנות ישראל באופן קבוע.

ועכשיו ברצינות, נגמרה הזחיחות איפה את יקרה?
האם בין כותלי בית מרזח עלוב אמצא אהבה?
מותש מחיזור הלב השבור, בכיוון היציאה,
עיניים בורקות נותנות בי מבט, שיכורה אבודה.