סיגל, עוד לא סיפרתי לך על מוניקה בקיבוץ? היא היתה ממתינה
שעות על גבי שעות, בחלונה אשר בחדרה, אשר בקיבוץ, השוכן על
מסלול דרכי אל ביתי. ממתינה וממתינה לרגע המאושר ביותר בחייה.
לראות את נער חלומותיה הצעיר ממנה בשנים רבות, חולף ליד
חלונה.
שב לו מהתיכון וילקוטו על גבו. יום יום. אותה שעה. אני הוא
הילדון הקטנטון, בקושי בן 15 שנים וגבר. מרגיש אהבתן של נשים
בגבו.
היא היתה בת 29 שנים. יפה להפליא. ואני עם בעיות בגב וברגל.
היא היתה מלכת המתנדבות של שנת 1967. ואני ידעתי דבר אחד. היא
מאוהבת. אז מה עלי לעשות? לשנות כיוון? לעבור בדרך אחרת אל
ביתי? כדי למנוע את הרגע המביש, את רגע המבוכה הנוראה?
הרגשתי אותה בגבי, הרגשתי את מבטיה אלי, בדיוק כפי שאני חש את
מבטייך כרגע. ראיתי את עיניה הכחולות, הבוהקות אלי, והסרתי
מייד את מבטי.
מה הפחיד אותי? חשתי את מבטה מקרין אלי אור ופחדתי נורא מהמבט
הזה. מהאור הזה. ראיתיה מסמיקה אלי, פניה אדמדמות, מחממות את
פני, ופחדתי נורא.
פחדתי ממנה. פחדתי וכשפוחדים לא בדיוק יודעים ממה פוחדים. הפחד
אוחז בך מכל הצדדים. הפחד משתק אותך. הפחד גורם לך גועל נפש.
הפחד מרחיק אותך ולכן מרחיק ממך את האחרים. ולמרות הפחד
והסגירות שלי, ראיתיה בכל מקום בקיבוץ, לא רק בחלונה ממתינה
לי. כל פינה בקיבוץ מלאה את חיוכיה החמים האדמדמים. וכך, כל
פינה בקיבוץ הפכה להיות פינה מטרידה, הרתיעה אותי.
כי חששתי לפגוש את מוניקה המאוהבת עד עמקי נשמתה ומסמיקה.

היא היתה יפה. יותר מיפה. המתנדבת הנאה ביותר. המוני חברים
אהבו אותה. כנראה שהיה לה גוף מדהים בשלמותו. ופנים מושלמות.
היה לה מכל טוב. פניה אמרו טוב-לב וגם שפתיה. במיוחד בני ה-30
וה-40, חיזרו אחריה בהתלהבות ובעקשנות שאני לא מכיר אצלי עם
בחורות. ועוד יותר בעקשנות היו החברים הנשואים זה מכבר.

מוניקה נתנה לי הרגשה שאני המלך שלה. אני לא מאמין. אני אם כן
המלך של כל המחזרים של מוניקה. אותם היא לא ממש אהבה. אליהם
היא לא הסמיקה. אני הייתי הנבחר של מוניקה. זו תחושה ענקית.
ולמרות זאת פחדתי.
ואיש לא ראה ואיש לא ידע. סוד אהבתה הכמוסה לי לא סיפרה לאיש.
עד כמה שידוע לי. (אם יש מישהו בין קוראיי ששמע או יודע משהו
אחר, אנא דווחו לי).
היא לא הפעילה נגדי את כל התותחים שלה, כמוך סיגל.
ולמרות זאת פחדת,. נרתעתי ממנה. היא שמרה זאת בסתר ליבה. אולי
היא ידעה שאני יודע שהיא מאוהבת בי? אולי היא גם ידעה שאני
פוחד מפניה? והיה לה צורך דחוף להחליף את הפחדים שלה ושלי
באהבתה
עובדה שיום אחד הזמינה אותי אל חדרה הקטנטן והצנוע. שלא היה בו
כמעט כלום. ריק מריהוט כבד. רק כמה תמונות נוף קטנות, גזורות
מעיתוני נשים. מיטה שמנה. כיסא עלוב. שולחן רעוע. זהו.

אבל היתה לי בחדרה התרגשות עצומה וחום, ומבוכה, והסמקה ומים
חמים שנשפכו על הריצפה... במקום אל תוך כוס הקפה הצהובה. ועוגת
שמרים שנאפתה בקיבוץ. עם גושים של קמח קטנים שלא בושלו כהלכה,
עד תום. הסכמתי לשתות איתה קפה ארוך אחד, פעם אחת. והסכמתי
לשהות בחדרה כמה דקות.
והנה תראי איזה פלא! נעלם הפחד.

תגידי לי, סיגל, את יודעת איך אהבה מטהרת פחדים? איך? איך זה
קורה שמדברים קצת, מחליפים מבטים קצת, מחליפים רגשות, והפחד
נעלם כאילו לא היה. היא התרגשה.
היא רצתה לגעת בי עם העוגה והקפה. כל כך התרגשה שהמים נשפכו על
הריצפה. והיא הסמיקה.
האמת. אהבתי את הסומק שלה. ולא סיפרתי לאמא שלי דבר, למרות
ששאלה אותי:
"היכן הסתובבת כל הזמן הזה?"
ועניתי לה:
"שיחקתי". לא שיקרתי. וכל השאלות שלה לא עזרו לה. שוב הייתי
הרואה ואינו נראה, כהרגלי. שמרתי את סודנו.
והאהבה שלה היתה כה רכה, כנה, נעימה, מחממת, מסמיקה, אדמומית
ובמשך השנים גם מעודדת.
היא היתה נבוכה לידי לא פעם.
בחדר האוכל, בבית התרבות, במפגשים מאולתרים בשבילי הקיבוץ.

בערב ריקודים אחד, החליטה שהיא רוצה לרקוד איתי. לא הסכמתי.
וריחמתי עליה. לראות אותה באכזבתה. כי לא ידעתי לרקוד.

היא היתה מאמריקה הדרומית, ואני לא. אני ישראלי טיפוסי, חזק
מבחוץ ורגיש מבפנים. בחדר האוכל, בארוחת הערב, רצתה לשבת לידי
לא פעם, ואחרים תפסו את מקומה. וראיתי את עיניה דומעות.
אדומות.

כי יותר מכל אהבתי את הסומק האדמדם שלה, ואהבתי את הרכות שלה.
אבל לא הייתי בשל לה. לגופה ולעיניה ובוודאי עוד לא, בכלל לא
לשפתיה. בדיוק כפי שאת סיגל אינך בשלה עדיין.

2003