הפריים היחידי שנשאר מטושטש הוא מתמטי, מדויק ומבלבל עם קווצות
ג'ינג'יות מזויפות בקצה.
הוא מעביר בי שוב ושוב צמרמורות בעמוד השדרה ביופיו החיוור,
העצום, מעולם אחר.
השוט האחרון מפרפר וגווע שוב ושוב בזמן שחוט הפילם הארוך,
מחליף סיבים דיגיטאליים, חונק אותי ומושך אותי אל תוך תוכו.
אני מוצא את עצמי בחיקו הרטוב של הגשם, ערום.
הטיפות הקרות נמשכות ממני הלאה אל השמיים, חוזרות סוף סוף
הביתה במצעד אנרכיסטי מטורף.
בתוך מאורת הארנב אני רץ אחרי שיער מתפתל ולעולם לא רואה את
הגוף.
אני מחליק ומתגלגל, נחבט בדפנות הקיר השחורות ועורי מתחיל לקבל
גוון של שחור ולבן, אדום וסגול. מבקש להפסיק אבל מתחנן לעוד.
תשומת הרבה שאני נותן לשמיים משגעת, הם כחולים כל כך שהם נראים
לי שחורים.
אני מחפש וו להיאחז בו, ענן או ציפור או כל דבר אבל השמיים
ריקים כל כך או בכלל מלאים כל כך שאני טובע בתוכם במבטי.
בעודי נאבק על נשימות אחרונות אני מבין שאין לי עיניים ושהם
הפכו למראות שבורות שמקרינות שמיים שוב ושוב ושוב.
זה אני לבד, במשקל 80 קילו מול כל חוקי הפיזיקה במשקל אינסופי
ובלתי נגמר בפינה האחרת.
כולם מריעים להם ואני כמו ילד קטן מנסה להתחבא בפינה וקורא
לאימא.
כשהניצחון שלי מגיע בנוקאאוט על המכה הראשונה אני מתפוגג ואיתי
הכול.
וגם כלום.
הם מוצאים אותי שוכב על הרצפה, מחזיק את כל העולם על כתפיי,
לידי קצוות שיער גזורות וזוג מספריים.
מולי מרצדות כותרות הסיום ובתפקיד הבמאי, המפיק והגיבור הראשי
-
אני. |