[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







הילה גייבל
/
ירושה

שחל ישב ליד השולחן כשראשו בין ידיו בבקתת העץ שהייתה שייכת
לאביו. מכשף זקן בשם מרלין הגיע לאחד מביקוריו הקבועים בביתם,
אך הפעם לא נראה לו שהביקור יהיה שמח במיוחד.
מרלין יצא מתוך חדר השינה של אביו. "אז מה חדש, ילד?"
שחל נאנח. לא היה לו מצב רוח לפטפוטיו המוזרים של מרלין, שבדרך
כלל לא היו קשורים לסיטואציה.
מרלין היה גם חד אבחנה בנוסף לכל ולכן חייך ואמר "טוב, זה באמת
לא רלוונטי עכשיו. בדקתי את אביך ואני חושש שאין לי חדשות
טובות. אני לא יכול לרפא אותו. בכל אופן, גרמתי לכך שהוא יתחזק
מעט כדי שהוא יוכל לדבר איתך. יש לו משהו חשוב לומר..."
שחל הסתכל על מרלין בחוסר הבנה.
"נו, אולי כבר תכנס כדי לדעת במה מדובר במקום לנעוץ בי מבטים?"
מרלין אמר בחוסר סבלנות.
"בסדר, בסדר..." אמר שחל בהכנעה אבל ניסה לקום מהכסא באיטיות
כך שלא ייראה נלהב מדי. מרלין נכנס אחריו לחדר הקטן והחשוך.
אביו נראה מעט יותר טוב, אבל כנראה כשפיו של מרלין גרמו לכך.
הוא התקרב למיטה. האב הושיט לו את ידו. "בן, לא נראה שנותר לי
זמן רב ולכן החלטתי לגלות לך סוד ששמרתי מפניך מאז שנולדת. זהו
עניין שנוגע בעצם גם לי וגם לסבך..."
"וכמובן שגם לי..." הוסיף מרלין מאחורי גבו של שחל.
האב הסתכל בו במבט כועס. "מרלין, ההערות שלך לא עוזרות."
מרלין נפנף בידו לסמן לאב שימשיך ושהוא ישתדל לא להפריע.
האב נענע בראשו כאילו כדי להיזכר איפה היה. "קשה לי
להתרכז..."
"זו ההשפעה של הכשפים" פלט מרלין ואז כיסה את פיו בידו כשהבין
שדיבר.
נראה שהאב לא שם לב לכך כיוון שהתרכז בהמשך דבריו. "עליך לדעת
שאתה בעצם המלך האמיתי של ארכיה..."  
"מה?" שאל שחל בתמיהה. יכול להיות שהכשפים גרמו לדעתו של אביו
להשתבש?
"מעניין, הא?" חיכך מרלין את ידיו והסתכל בעניין על תגובותיו
של שחל.
"בעצם, לא רק אתה המלך האמיתי של הממלכה, אלא גם אני וגם סבא.
סבך היה ליש השלישי והיה אמור לרשת את הכתר, אך אחיו סקנד
הצליח למנוע את זה. הוא הטיל עליו קללה כל כך חזקה שאפילו
מרלין לא הצליח לבטל..."
שחל הסתכל על מרלין בתדהמה "היית שם? ידעתי שאתה זקן, אבל לא
עד כדי כך..."
מרלין לא נראה משועשע. "יש דברים שעדיף לא לומר אותם בקול כי
מי יודע מה יכול לקרות".
האב כחכך בגרונו "אף אחד לא הולך לפגוע באף אחד, אולי חוץ ממני
בך מרלין..."
"סליחה הוד מלכותו. תמשיך" וארשת פניו של מרלין חזרה להיות
שלווה כמו מקודם.
"סבא נאלץ לגלות וכך גם מרלין" סיים האב.
"אם כך, למה אתה לא ניסית לחזור למלוך?" ניכר היה שלשחל קשה
להאמין שהוציא מפיו את המילים הללו, אבל הוא החליט לשתף פעולה
ולראות לאן העניינים יתגלגלו.
האב השתעל. "בגלל שסקנד עדיין היה חי והקללה עדיין הייתה
בתוקף. כאשר רקס עלה למלוכה היה נראה שמדובר בשליט טוב ולכן לא
הזדרזתי לדרוש את הכתר, אבל עם הזמן הוא נעשה מושחת כפי שאתה
בוודאי יודע..."
שחל זכר את המיסים הכבדים שהושמו על תושבי הכפר ועל העונשים
הכבדים שקיבלו אלו שלא עמדו בהם.
האב בחן את פניו של בנו והמשיך. כעת נראה שהתאמץ כדי להמשיך
לדבר. "הבקשה האחרונה שלי אליך היא שתעשה את מה שלא עשיתי
ותדרוש את מה שמגיע למשפחה שלנו" האב פנה למרלין "אתה יכול
להביא לי את התיבה?"
מרלין מלמל משהו ותיבה קטנה הופיעה באוויר ונחתה על מיטתו של
האב. האב פתח את התיבה ובתוכה ראה שחל כתר ושרביט.  
"זוהי ההוכחה שאתה אכן נצר לשושלת האמיתית. הכתר שנמצא על ראשו
של המלך הנוכחי מזויף. מרלין ייתן לך הכשרה בכשפים ולשם כך
השרביט. שתהיה לך הצלחה בן..." והאב עצם את עיניו.        
 
שתי דמויות גבוהות עמדו בקצה היער שסמוך לארמון. שתיהן היו
עטויות גלימות שכיסו את ראשיהן. הדמות הגבוהה יותר הביטה על
הארמון שנשקף מהמקום בו עמדו.
"זהו זה. עכשיו הגיע התור שלך במחזה..."
"מרלין, תפסיק להיות כזה דרמטי, אני גם ככה לחוץ" ענתה הדמות
השנייה.
"אפשר היה לחשוב שאחרי שנה שבה הוא למד אצלי הוא יתרגל..." חשב
מרלין בליבו אבל החליט לא לומר את זה בקול.
מרלין ושחל אכן ראו אחד את השני רבות לאחר מות האב. מרלין
העביר את שחל הכשרה בסיסית ולימד אותו מגוון כשפים שיוכלו
לעזור לו. כשחשב ששחל מוכן, הם יצאו לדרך לעבר הארמון.
שחל חכך בדעתו אם לשאול את מרלין על עניין שהציק לו כבר זמן
רב. הוא קצת פחד לשאול, אבל העמידה בפני הסכנה הנוכחית גימדה
את חששו מסכנה מצידו של מרלין.
"מרלין..." פתח שחל בהיסוס, "יש איזה נושא שמטריד אותי בקשר
לכל סיפור הקללה הזה..."
מרלין נאנח "מה כבר יכול להיות לא מובן כאן? דנו בנושא הזה כל
כך הרבה..."
שחל חשב לעצמו שבפעמים הבודדות שהוא כן דיבר עם מרלין על
הנושא, מרלין לא חידש לו דבר ממה שאביו כבר סיפר לו. "בכל
אופן, אני חייב לשאול אותך משהו. אני יודע שאתה מכשף מעולה
ומאוד חזק...."
מרלין עטה ארשת של מבוכה מזויפת "אין צורך לשבח אותי, אבל אם
אתה מתעקש אז..."
"מרלין!" שחל אמר בקול חד שגרם למרלין להסתכל עליו קצת בהלם.
"אני לא אומר את זה סתם. אם אתה כל כך טוב, איך זה שלא הצלחת
לבטל את הקללה שהוטלה על סבי?"
מרלין חייך ועל פניו הבעה של אב המתגאה בבנו המוצלח. " שחל,
למה אתה חושב שלא יכולתי לעשות את זה? אולי לסבך היקר לא היה
רצון לבטל אותה...?"
"מה זאת אומרת? למה שהוא לא ירצה לעשות זאת?"
מרלין חייך שוב. "באופן מוזר דווקא האנשים הטובים הם אלה שלא
רוצים למלוך..."
שחל בהה בארמון מהורהר.
מרלין הוסיף "כדאי שנתקדם במשהו היום. אז אני אתן לך להמשיך
ושתהיה לך הצלחה!"
שחל הסתובב בבהילות "רגע! אני בכלל לא יודע מה אני אמור לעשות
כשאני מגיע לארמון!"
אבל מרלין כבר נעלם.
שחל הסתובב חזרה בייאוש כשפניו לכיוון הארמון. "אז סבא לא רצה
למלוך" חשב. "גם אני לא רוצה במיוחד, אבל זוהי בקשתו האחרונה
של אבא...." שחל הוציא מגלימתו את שרביטו שנראה כעת כמו מקל
הליכה והחל להתקדם לעבר הארמון.  
שחל הגיע אל הגשר שמתחבר אל הארמון. הוא כיסה את ראשו בברדס כך
שלא ניתן לראות את פניו. הוא חשב שתהיה לו בעיה עם השומרים, אך
באופן מפתיע לא קרה דבר. השומרים שאלו אותו לאן הוא הולך ולאחר
שענה לארמון, הפנו אותו לכניסה של העובדים בארמון. בכך הם עזרו
לו למצוא דרך פשוטה להיכנס פנימה. שחל הרגיש תחושה מוזרה כל
הזמן. הייתה לו הרגשה שהארמון שמח שהוא הגיע ושהוא קורא לו
להיכנס פנימה. כאשר נכנס דרך אחד מפתחי הארמון שיועדו לעובדים,
עברה בו צמרמורת ממש והיה נדמה לו שהצבע של קירות הארמון השתנה
קצת.  
"טוב, אז אני בפנים. מה עכשיו?" תהה שחל לעצמו.  
כמעט מיד באה טבחית נמוכה וצייצנית אך בעלת ביטחון רב ופנתה
אליו "אתה מהמשרתים החדשים שבאו היום?"
שחל הנהן בראשו.
"יופי". הוסיפה האישה ודחפה לו ליד מגש עמוס בדברי מאכל. "קח
את זה לחדרה של המלכה". היא הסתובבה והתחילה ללכת בצעד מהיר.
"רגע!" קרא שחל אחריה. "איך מגיעים לחדרה של המלכה?"
הטבחית נפנפה בידיה בביטול וענתה בחוסר סובלנות "אתה כבר
תראה". היא המשיכה בדרכה.
שחל הסתכל על המגש ואז על המסדרונות מסביב. "בכל מקרה, כנראה
צריך לעלות למעלה" הסיק. ואכן הוא החל לחפש מדרגות. לאחר כמה
גרמי מדרגות הוא פתאום שם לב ללוחיות קטנות שהיו תלויות על
הקירות. הוא התקרב לראות מה כתוב שם. להפתעתו הוא ראה שכתוב
"חדרה של הנסיכה" וחץ לכיוון הימני ו"ספריה" וחץ לכיוון
השמאלי. "עכשיו אני מבין למה התכוונה הטבחית..." הוא עקב
בעקבות השלטים עד שהגיע ללוחית שעליה כתוב "לאולם הכתר". הוא
חש שעליו לפנות לשם.

הכניסה למקומות חשובים כמו אולם הכתר היא לא כזו קלה. בכניסה
וגם באולם עצמו ישנם לחשים שמגנים על המקום מכניסה של גורמים
לא רצויים. זמן רב לקח למרלין ללמד את שחל איך להתמודד איתם
ועדיין הוא לא היה מרוצה. כאשר הגיע שחל לפתח האולם הוא לא
התקשה בפרימת הלחשים. הוא הרגיש כאילו הארמון מקשיב לו ועושה
כרצונו.  
האולם היה שקט וריק. כנראה בגלל שהייתה זו שעת צהריים וכולם
נחו. משרתים אחדים שהיו שם התעלמו מנוכחותו. הם ידעו שרק מי
שקיבל רשות יכול להיכנס לאולם אחרת הכשפים יפעלו את פעולתם.
שחל התקדם לעבר קצה האולם בו עמד כסא המלך וכן ספרי דברי הימים
של המלכים השונים. כיוון ששחל לא ידע מה לעשות והמקום היה
שומם, הוא החליט לעלעל בספרים הללו. הוא פתח את הספר מימיו של
אבי סבו. בסוף תקופת שלטונו אכן מסופר על סכסוך שהיה בין שני
בניו של המלך ושמשום מה האח הגדול לא מלך אך לא צוין למה.
אפילו הייתה שם תמונה של סבו. זאת הייתה פעם ראשונה ששחל הרגיש
שמשהו ממה שאמרו לו היה נכון. כאילו הסיפור והמציאות התחברו
לתמונה אחת.  
התחושה הזו נפסקה בבת אחת וחל שינוי באולם. הוא הסתובב וקלט את
המלך והמלכה שראו מרחוק מישהו לא מוכר הנמצא ליד כס המלכות. הם
קראו לעזרה ושחל הבין שעליו לעשות משהו. הוא השתמש בכל מיני
קסמי הגנה ותהה איך לברוח. הוא התבונן מסביב ואז ראה את
החלונות הגדולים בצידו של האולם. "כך אני אוכל לברוח בקלות"
חשב שחל. הוא החל לרוץ לכיוונם, פתח אחד במאמץ רב כיוון שהיה
מדובר בחלון גדול, והתעופף החוצה. לרוע המזל כל התהליך הזה לקח
ממנו מאמץ וזמן רבים, והוא גם שכח שהמלך ומכשפיו יכולים גם הם
לעוף אחריו. הוא לא היה חזק מספיק כדי להתחמק וכך הקיפו אותו
מכשפי המלך והצליחו לתפוס אותו.

שחל התעורר מתוך ערפול חושים. הוא פתח את עיניו וגילה שהוא
נמצא בחדר קטן וחסר חלונות, ועל דלת הכניסה היו סורגים. הוא
שכח מיד את עייפותו ואז הבחין שגם ידיו ורגליו קשורות למיטה
שבה שכב. "זה לא טוב. אני לא יכול לעשות שום כישוף..." שחל
נאנח. הוא נכנס למצב בעייתי וחסר מוצא. זה לא היה אמור לקרות
ככה.  
כעבור כמה רגעים הוא שמע קרקוש של מפתח בדלת. הוא הפנה את ראשו
- בעיקר כיוון שזה היה האיבר היחיד שהיה יכול להזיז - כדי
לראות מי בא. בפתח עמדה דמות נמוכה מכוסה בגלימה וברדס. שחל לא
הצליח לשלוט על המחשבה שיכול להיות שהם קנו את התלבושת הזאת
באותה חנות. הדמות נכנסה פנימה וסגרה אחריה את הדלת. היא הזיזה
כסא ליד המיטה שבה שכב.  
שחל בחן את הדמות במשך כמה רגעים ולבסוף לא התאפק ושאל "שלום.
אני אמור להכיר אותך או מה משהו כזה?"
הדמות ענתה "לא בדיוק..." והורידה את הברדס שכיסה את ראשה. שחל
ראה אישה צעירה ויפה בעלת שיער חום ארוך.
"אה... נראה לי שהתכוונת לומר רק 'לא'" אמר שחל בשעשוע.
"אני שמחה שהמצב שבו אתה נמצא לא פוגע במצב רוחך הטוב" העירה
האישה. "ואתה בוודאי יודע על קיומי גם אם אתה לא מכיר אותי
אישית. אני הנסיכה מרגנית".
שחל לא היה יכול לשלוט בתנועת פיו הנפתח. הוא היה מופתע.
"אתה בטח שואל למה אני פה" אמרה הנסיכה בביטחון.
"אפשר לומר כך, כן"
"זוהי בדיוק השאלה שאני שואלת לגביך. איך הצלחת להיכנס לתוך
הארמון למרות כל ההגנות שיש עליו, במיוחד באולם הכתר..."
שחל חייך. "את לא באמת מצפה שאני אגיד לך, נכון?"
הנסיכה לא התרשמה. "בסיטואציה אחרת אולי לא, אבל אני יודעת
יותר ממה שאתה חושב"
שחל לא ידע אם היא צוחקת או מדברת ברצינות.
"אני אספר לך מה שאני יודעת ואולי אחר כך תסכים להשלים את
התמונה" הציעה הנסיכה ובלי לחכות לתגובה המשיכה. "רק אדם בעל
קשר מיוחד לארמון יכול היה להיכנס בכזו קלות לתוך הארמון.
חוצמזה, הלכתי ליד כסא המלכות וראיתי את ספר דברי הימים פתוח
בשנה מסוימת שבה מישהו סולק מהמלוכה..."
שחל קטע את דבריה בחוסר סבלנות. "בסדר, בסדר. אז את מבינה אם
כך שאני אמור להיות המלך האמיתי ובאתי כדי להחזיר למשפחה את
הכתר."
הנסיכה בחנה אותו "בתור אדם שקשור כולו בשלשלאות אתה מאוד
אופטימי. אתה יודע שדנו אותך לתלייה, נכון?"
"לא, אבל עכשיו אני יודע."
הנסיכה אמרה בטון מזדהה "אני מצטערת. בכל אופן אני צריכה ללכת
כי אסור שיידעו שאני כאן."
"רגע" אמר שחל. "למה באת לכאן בכלל?"
הנסיכה חייכה "כי הייתי סקרנית לדעת מה קרה. חוצמזה, אני חייבת
להודות שאבי הוא לא מלך טוב ואולי עדיף שמישהו יחליף אותו.
הבעיה היא שאני לא יכולה לעזור לך. אולי בכל זאת תמצא דרך
להתחמק..." היא קמה, כיסתה את ראשה ויצאה מחוץ לתא.

שחל הסתכל על החבלים הרבים שנכרכו סביב ידיו ונאנח. "כנראה
שזוהי סופה של הקריירה שלי בתור מהפכן" חשב. הוא ניסה להזיז את
ידיו אבל הקשרים היו מהודקים כל כך סביב ידיו שהוא בקושי הרגיש
אותן. החבלים הגיעו עד פרקי אצבעותיו מה שהקשה עוד יותר. לאחר
ששמע את תחזיתה של הנסיכה לגבי הכוונה לתלות אותו, הוא החליט
שצריך להתאמץ עוד יותר. הוא ניסה להזיז את החלק הקטן באצבעותיו
שעוד היה גלוי ומלמל מילות כשף. מהאצבעות יצאו לו רק כמה
ניצוצות אש שמיד כבו. הוא לא יצליח לעשות שום כשף במצב הזה.
הוא החליט לנוח קצת ולהישאר בתנוחה שלא תכאיב לו יותר מדי.
במצב הזה מצא אותו מרלין שהופיע לפתע בתוך התא.
"תראו, תראו. אני חושב שאפשר להכתיר את הניסיון שלך בתור
הצלחה..." גיחך מרלין.
שחל לא הראה סימני כעס. "נחמד שקפצת לבקר. רק חבל שלקח לך כל
כך הרבה זמן".
"אתה זה שלקח לו זמן עד שניסית לעשות כשף. איך חשבת שאני אוכל
לאתר אותך אם אתה לא מראה סימני חיים?"
שחל הנהן "אז כך מצאת אותי, בגלל שהוצאתי את הניצוצות האלה
מהיד. כל הכבוד. עכשיו אני אוכל לבקש ממך בקשה גדולה? תשחרר
אותי מהשלשלאות האלה לפני שהידיים והרגליים שלי נושרות..."
"אין בעיה חבר" אמר מרלין בחביבות.      
בדיוק אז נשמע קרקוש במנעול הדלת. הסוהרים באו לקחת את שחל, אך
כשנכנסו לתא גילו שהנסיך נעלם.  

מרלין ושחל עמדו בקרבת הגשר שליד הארמון.  
שחל הסתכל על מרלין בחוסר אמונה. "אתה באמת מצפה שאני אכנס שוב
לשם?"
מרלין גירד באפו. "מה חשבת? שתבוא לכאן ומיד יפנו לך את הדרך,
יושיבו אותך על כסא מלכות ויאכילו אותך ענבים?"
"לא, אני לא. לא חשבתי שזה יהיה קל אבל חשבתי שאולי כדאי לחכות
קצת בין ניסיון לא מוצלח למשנהו" אמר שחל בצער.
"צריך להכות בברזל כשהוא חם. אתה מכיר את המשפט הזה?"
שחל הסתכל על מרלין בחשדנות "נראה לי שאתה המצאת את המשפט הזה
הרגע. חוצמזה, אני המלך ולכן אני קובע."  
"אז החלטת להיות סמכותי, הא? זה לא הולם אותך ידידי. שיהיה
בהצלחה רבה. הפעם."
ושוב מרלין נעלם.
שחל הסתכל על האדמה בייאוש. נמאס לו לעשות תמיד את מה שמרלין
אמר. הבעיה הייתה שאי אפשר להתווכח עם המכשף העקשן הזה.
 
השמירה על הארמון הייתה הדוקה ביותר, בייחוד לאחר ששמעו על
בריחתו של האסיר מתאו. בכל זאת מי שהתבונן היטב ראה דמות גבוהה
ורזה שפילסה את דרכה דרך הכניסה הראשית לארמון ללא הפרעה
משמעותית.      
שחל החליט לוותר על התגנבויות למיניהן וללכת על הגישה הישירה.
הוא נכנס בביטחון רב לתוך אולם הכתר, הפעם כשכל הפמליא
המלכותית הייתה שם. המלך והמלכה על כיסאותיהם, הנסיכה לצידם
וכל יועצי המלך לפניהם.  
המלך הבחין בו ופניו החווירו. מיד הוא קרא לשומרים שיעצרו את
הזר שהצליח לחדור לארמון אבל לפני שהספיק לסיים, שחל התחיל
לדבר בקול רם ומתריס.  
"אני לא חושב שהשומרים יוכלו לעזור לך. כפי שראית הצלחתי
להתחמק מידיך פעם אחת ואני אוכל לעשות זאת פעם נוספת. אולי
כדאי לך קודם לשמוע את מה שיש לי לומר..."      
המלך סימן לשומרים לא לתפוס את הפולש בינתיים. "דבר, אני
מקשיב".
"אתה בוודאי תוהה איך הצלחתי להיכנס אל הארמון כבר פעמיים ללא
קושי מיוחד" אמר שחל. בפניו של המלך לא ניכרה התעניינות כלשהי,
אבל שחל המשיך. "כפי שאתה בוודאי יודע, רק צאצא מזרע המלוכה
יכול לעשות דבר כזה." שחל עצר כדי לראות את ההשפעה של דבריו על
הקהל. אכן הייתה התלחשות רבה בין היועצים אך פניו של המלך היו
חתומות.  
"באתי כדי לדרוש את המלוכה כפי שמגיע לי"  
כולם פנו לראות את תגובת המלך. הוא רק נפנף בידו בביטול. "על
מה אתה מדבר? אני הוא המלך היחיד באולם הזה. ועכשיו, אם סיימת,
שומרים!"
"יש לי הוכחה לכך שאני המלך האמיתי" שחל אמר מהר. "יש ברשותי
את הכתר האמיתי"
בפניו של המלך חלפה עננה של דאגה אך רק לרגע מאוד קצר. "הכתר
האמיתי נמצא על הראש שלי! אבל אתה יודע מה?" המלך סימן לשומרים
לעצור. הוא קימט את סנטרו מתוך מחשבה. "אולי ניתן לך ניסיון
להוכיח את יכולותיך..."
שחל דאג בשל השינוי הפתאומי אצל המלך. אבל בכל זאת ענה בהיסוס
"אני אשמח לעמוד בכל אתגר שתיתן לי, הוד מעלתך."
המלך חייך. "על הממלכה יש איום מאוד גדול בדמותו של דרקון בעל
כוח רב שכבר למעלה משישה דורות מאיים על הכפרים באזור הצפוני.
אם תצליח להתמודד איתו נדון במה שרצית פעם נוספת".
שחל נאנח. "אנחנו נעשה יותר מאשר לדון הוד מעלתו..." הוא קד
ויצא מהארמון.

"נו, אז אין לך מה להציע לי? לעזור לי במשהו?" שאל שחל כשחיכך
את כפות ידיו מול המדורה שהבעיר. מרלין ישב לצידו. הם ישבו
בקצה הצפוני של היער והכול מסביב היה חשוך.  
"אני לא יכול. אתה צריך לעשות את הכול בעצמך" השיב מרלין.
"נו, באמת. לתת לי עצה או כלי כלשהו להתמודד עם הדרקון לא נחשב
עזרה, הרי אני אעשה את זה בעצמי..."
מרלין אכל מהלחם שבידו. "העצה שאני יכול לתת לך היא להיזהר.
הדרקון הזה בעל עוצמה רבה. לא סתם הוא חי במשך כל כך הרבה
שנים. היו רבים שניסו להתמודד איתו ולא הצליחו."
שחל חייך במרירות. "תודה. זה ממש עזר. המלך הזה ממש רצה להיפטר
ממני אם נתן לי משימה כזאת..."
מרלין אכל עוד ביס מהלחם. "טוב, אני לא מאשים אותו. אתה רוצה
להוריד אותו מכס המלכות. הוא יוצא מנקודת הנחה שאם אתה לא
היורש האמיתי אתה לא תצליח"
"מרלין", אמר שחל ברצינות רבה. "אם אתה ואבא עבדתם עליי זה
הזמן להתוודות על כך."
מרלין בחן את פניו של שחל. "אל תיתן לפחד להרתיע אותך."
"קל לך לדבר "רטן שחל.    
"נכון שמדובר במשימה קשה, אבל שתדע לך שהמלך הזה לא עשה כמיטב
יכולתו להילחם באיום הזה. המצב הזה נוח לו, אבל לא לכפרים
שקרובים לדרקון..."
"יופי. אז אני עושה את זה גם כדי להציל אנשים אחרים. נחמה
גדולה..." ענה שחל ברוגז ולקח חתיכה מהלחם שבידיו של מרלין.

קל היה לאתר את מיקומו של הדרקון בשל נתיבי ההרס שגרם לכפרים
ולשדות. היו סימני שריפות רבים שהובילו לפתח מערה במעלה ההרים.
שחל סקר את פתח המערה בחשש. הוא נשם עמוק ונכנס פנימה.

המערה נמשכה ונמשכה עמוק לתוך האדמה. שחל השתדל לשמור על קור
רוח. הוא השתמש בלחש תאורה שלימד אותו מרלין אך ניסה לחשוב על
דברים אחרים כדי לא להיות מודע לסיטואציה בה נמצא באותו זמן.
הוא ניסה לשנן את רשימת הצמחים שאמורים לרפא כאבי ראש. הרשימה
הייתה כזאת ארוכה שתמיד התקשה לזכור אותה. מרלין התעקש לעשות
בחנים על החומר שלימד, ובבחנים הללו הוא קיבל ציונים כאלה
נמוכים שמרלין הטיל עליו עונשים. לעיתים היה נדמה לו שמרלין
נהנה להתנהג ברשעות.  
שאגה חזקה קטעה את מחשבותיו. שחל חש שהדרקון בקרבת מקום וניסה
להתרכז יותר במה שקורה סביבו.  
"אני יודע שאתה נמצא כאן בסביבה", אמר הדרקון בקול חזק שהדהד
בין קירות המערה. "נו, בוא כבר. מזמן לא הייתה לי חברה כאן
למטה, למרות שאני לא צופה שתישאר פה עוד זמן רב..." גיחך
הדרקון.
שחל עבר בזהירות דרך פתח שהוביל לחדר ענק. בחדר זה היו אוצרות
רבים שקישטו את הקירות ואת רצפת המערה וגם דרקון ענק שעורו היה
כל כך מקומט עד שנראה כמו נייר צלופן.
"לא תוכל להסתתר לנצח..." הוסיף הדרקון.
שחל חכך בדעתו מה לעשות. גורם ההפתעה כבר לא קיים כי הדרקון
יודע שהוא שם, ואולי אם יעמוד מול הדרקון הפגיעות שלו יהיו
יותר אפקטיביות. מצד שני הייתה קשה לו עצם המחשבה לעמוד חשוף
מול היצור הענקי הזה.  
הדרקון החליט לשים קץ להתלבטות הזאת ופשוט הזיז ערימות זהב
באמצעות כישוף כדי לראות אם הזר מתחבא מאחוריהן. הוא מצא את
שחל ללא בעיה מיוחדת.
"אומנם גבוה, אבל צעיר במידה מפתיעה. חשבתי שהדור הצעיר כבר לא
מעוניין להתמודד עם דברים כאלה..."
שחל קד קידה בחינניות. "כנראה שטעית. שמי הוא שחל"
"ואני סקנדר. אני חייב לשבח אותך על הנימוסים אבל בוא נזדרז.
יש לי עוד עבודה רבה היום" והדרקון צחק.
שחל הוציא את שרביטו והטיל כמה כשפים חזקים לכיוון הדרקון.
הדרקון במומחיות הדף אותם וגם אלה שכבר פגעו בו לא ממש השפיעו.

"הסגנון שלך מוצא חן בעיניי" צחק הדרקון, "אבל זה לא מספיק. יש
לך איזה נשק סודי או משהו כזה?"
"לצערי לא" ענה שחל.
"המממ... אולי אני אסתפק בלענות אותך. הרבה זמן כבר לא הייתה
לי חברה..."
"תודה" ענה שחל "אבל אני חושב שאני אוותר על התענוג" ושילח עוד
כמה כשפים ששוב לא הועילו. הוא קילל את מרלין בחשאי.
"אתה יודע מה? אני אתן לך הזדמנות להציל את עצמך" אמר הדרקון
בנחמדות.
"אני מקשיב..."
הדרקון התרווח במקום מושבו. "יש לי חולשה מסוימת, שאני לא גאה
בה, אבל גם לא הצלחתי להיגמל ממנה". הדרקון העביר את לשונו
הארוכה על ניביו. "אני אוהב לשמוע רכילות... אז נסכים שאם תוכל
לספר לי רכילות יוצאת דופן ודרמטית, אני אתן לך ללכת בלי לפגוע
בך. מה אתה אומר?"
שחל מיהר לענות. "נשמע לי מצוין. חכה רגע, אני אחשוב מה לספר
לך..." הוא אימץ את מחשבתו ואז עלה בו רעיון. "יש לי רכילות
מדהימה שלא תאמין לה!"
משראה את המבט המאיים על פניו של הדרקון הוא הזדרז להוסיף "אבל
הכול נכון!" הדרקון הנהן באישור. שחל התחיל להתהלך מצד לצד כדי
להגביר את הדרמטיות בזמן סיפורו.  
"תפסיק להסתובב. אתה עושה לי כאב ראש" העיר הדרקון.
שחל עצר מיד. "ובכן. הסיפור מתחיל לפני שלושה דורות. שני
הנסיכים רבו על הירושה והאח הצעיר גירש את אחיו שהיה אמור לרשת
את הממלכה..."
"המלך האמיתי הסתתר באיזשהו מקום ועכשיו בנו רוצה לחזור למלוך,
הא?" קטע אותו הדרקון. שחל הביט בו בתדהמה.
"לזה אתה קורא משהו מיוחד? דברים כאלה קורים כל הזמן!"  
שחל עמד במבוכה. "אהה... אתה צודק... פה לא נגמר הסיפור..."
"אה, טוב. לרגע חשבתי שאני אצטרך להרוג אותך בכל זאת" אמר
הדרקון בהקלה.
שחל המשיך. "היורש האמיתי החליט לחזור לשלטון, אך כאשר הוא
נכנס לארמון הוא נתפס בידי המלך ומכשפיו"
הדרקון גיחך. "על הדברים האלה לא מספרים... תמשיך."
שחל נשם עמוק. "היורש הושם במעצר ונידון לתלייה. במהלך שהותו
שם הוא זכה לביקור מסתורי מבתו של המלך" הדרקון הפסיק לנשום
מרוב מתח.  
"היא אמרה לו שהיא הייתה רוצה שאביה ירד מהשלטון ושהיורש יעלה
לשלטון במקומו..."
"ואז היא עזרה לו להשתחרר?" שאל הדרקון בהשתאות.
"ככ...כןן" גמגם שחל.  
"אבל למה היא עשתה זאת? אל תגיד לי שזה בגלל שהיא התאהבה
בנסיך..."
"למען האמת, כן... ממבט ראשון." שחל בחן את השפעת סיפורו על
הדרקון. נראה שהדרקון התרשם מאוד.  
"ואו. דבר כזה לא שמעתי... הרבה בגידות ומזימות בסיפור אחד...
התרשמתי. איך אתה יודע על הדברים הללו?" שאל הדרקון.
"אה... שמועות, אתה יודע."
"כן. אני יודע" קרץ הדרקון. "אני חייב לעזור לך עכשיו לזכות
במלוכה, ובנסיכה כמובן"
"רגע, אבל זה לא אני ש..."
"נו באמת. אני יודע למה הכוונה ב"שמועות". בוא. לא כדאי לבזבז
זמן".

שחל התעקש לא לעלות על הדרקון ולעוף איתו לארמון, למרות שזוהי
הדרך המהירה ביותר להגיע לשם. הוא התחיל במסע הארוך חזרה ברגל,
ובינתיים הדרקון המשיך בעיסוקיו עד ששחל יגיע לארמון. שחל גרם
לו להבטיח שלא יפגע בעוד אנשים ויסתפק בשריפת מקומות שכבר היה
בהם.  

מרלין הופיע פתאום לצידו של שחל כשהיה בתוך היער בדרכו לארמון.

"כל הכבוד ילד. אתה רואה? לא היה כל כך נורא..." חייך מרלין.
שחל עיקם את פניו. "אומנם נשארתי בחיים אבל לא הרגתי את הדרקון
ואני לא רוצה לחשוב מה יקרה כשהוא יגיע לארמון. זאת הולכת
להיות קטסטרופה."
מרלין חיכך את ידיו בהנאה. "בדיוק כמו שאני אוהב..."

הפעם כשנכנס שחל לארמון לא הייתה בליבו דאגה. השומרים פינו לו
דרך בלי לשאול שאלות. מיד לאחר שהתרחק מהם, הם החלו להתלחשש
בהתרגשות. השמועה על חזרתו לארמון התפשטה במהירות. לכן, כאשר
הגיע לאולם הכתר, ישבו שם בהרכב מלא המלך, המלכה וכל היועצים,
וגם שומרים רבים.  
שחל נכנס לאולם וקד לפני המלך. המלך חייך, ואם היה מודאג לא
היה ניתן לראות זאת על פניו.  
"אני רואה שחזרת" אמר המלך. "יכול להיות ששכחת משהו...?"
"הו, לא" אמר שחל בקול מבטיח. "אני כבר חזרתי מהשליחות שהטלת
עליי".
פניו של המלך הראו שהוא מפקפק בכך. "אם כך, איפה ההוכחה שלך
שהרגת את הדרקון? אולי פשוט חיכית כמה ימים לפני שחזרת לכאן
מבלי לפגוש בכלל בדרקון כלשהו?"
שחל שמר על קור רוח. "הייתי אצל הדרקון אבל לא הרגתי אותו".
הייתה שתיקה קצרה באולם ואז המלך התחיל לצחוק. מיד אחריו
התחילו גם היועצים לגחך. שחל הסתכל בשעשוע על תגובת אנשי
הארמון. "אני שמח שזה מבדר אתכם. בכל אופן, החלטתי להכיר לכם
את הדרקון באופן אישי" והוא שרק בקול.
המלך הפסיק לצחוק מיד. נשמעו אוושות כנפיים עצומות מבחוץ.
יועצים רבים רצו לחלון כדי לראות מה קורה. חלק נעמדו לפני המלך
המלכה והנסיכה במטרה להגן עליהם. המלך מצידו לא נשאר במקומו,
ולמרות בקשות השומרים שלא ילך הוא זז לעבר החלון. המלך לא עבר
מרחק רב והדרקון כבר הגיע לארמון. הוא הרס את כל הצד הצפוני
ונכנס בכוח לתוך אולם הכתר. שומרים רצו בפקודת המלך כדי לפגוע
בשחל וגם בדרקון. הדרקון לא נדרש למאמץ רב כדי לשרוף את
השומרים שבאו אליו. הוא חיפש בעיניו אחר המלך ולאחר שאיתר אותו
הוא התקרב אליו.
"בוא תראה לי מה אתה יודע..." אמר למלך בקול מרוצה. המלך הוציא
את שרביטו וחרבו והחל להתמודד עם הדרקון. היועצים שלו הצטרפו
גם הם. שחל בינתיים התמודד עם שומרים שניסו לתפוס אותו. המעטים
שנותרו החליטו שהמלך זקוק לעזרתם יותר.  
שחל הסתכל לעבר המאבק הקשה בין הדרקון למלך. המלך דווקא היה די
טוב, ומכשפיו היו בעלי כוח רב. הדרקון כבר נפגע בכמה מקומות,
אבל פצעים קלים.  
שחל הסתכל מסביב וראה שהשטח לכס המלכות פנוי ואז הייתה לו
הארה. הוא מיהר לכיוון הכסא והתיישב עליו. כלום לא קרה. הוא
חשב לעצמו מה יכול להיות חסר ואז הוא מלמל כמה מילים ותיבת עץ
הופיעה באוויר. הוא הוציא מתוכה את הכתר ושם אותו על הראש.
באותו רגע תקע המלך את חרבו הגדולה בתוך בטנו של הדרקון. זעקה
קשה יצאה מפיו של הדרקון וגם מגרונו של המלך שפתאום שם לב למה
ששחל עשה. הדרקון נחת על הרצפה. מסביב למלך היה זמזום והשרביט
שבידיו נעלם וכך גם גלימת המלוכה. נראה שהוא איבד מכוחו.
הוא פנה ליועצים שנותרו לאחר המאבק בדרקון "תתפסו אותו!" אבל
הם לא הגיבו.
"למה אתם מחכים, לעזאזל?" הוא ניסה להטיל עליהם כישוף אך לא
הצליח.
שחל בקול שקט ורגוע אמר "הם לא יכולים למלא אחרי הוראותיך כי
אני המלך עכשיו. יועצים, תובילו את המלך והמלכה לחדרם ותנו להם
כל מה שיבקשו".
היועצים אכן עשו מה שביקש. הוא ירד מהכסא והתקרב אל הדרקון
לראות מה שלומו. הדרקון הביט בו במבט עצוב.
"אני כל כך שמח שהכול הסתדר בשבילך."
"אתה תהיה בסדר?" שאל שחל בקול מודאג.
"לא" אמר הדרקון בפשטות. "אבל לא נורא, אני כבר זקן והגיע הזמן
לפנות את הדרך לצעירים יותר. רק חבל לי שאני לא אהיה בחתונה
שלך ושל הנסיכה..." הדרקון נאנח ועצם את עיניו. שחל בהה בו.  
מישהו מאחוריו אמר "מה הדרקון הזה אמר?"
שחל הסתובב וראה את הנסיכה. הוא הסמיק לרגע. "אהה... זה לא מה
שאת חושבת... זה סיפור ארוך..."
הנסיכה תקעה בו מבט חודר. "יש לי הרבה זמן עכשיו".
"אבל לי אין" אמר שחל בסמכותיות. "יש לי ממלכה להתחיל למלוך
עליה. יש את המלך והמלכה הקודמים לדאוג להם..." הוא הסתכל
מסביב וראה שהמשרתים כבר דואגים לארגן את האולם ושהמלך והמלכה
נלקחו.  
"את יודעת מה? היה לך חלק חשוב בכל העניין... טוב. אז זה הולך
ככה: פגשתי בדרקון ולא הצלחתי לגבור עליו. הוא הציע שאני אספר
לו רכילות מעניינת ובתמורה לכך הוא יחוס על חיי. אז יצא שהוא
קיבל את הרושם שהתאהבת בי ולכן עזרת לי לתפוס את המלוכה..."
הנסיכה הסתכלה עליו במבט חמור. "אתה מודע לכך שזה בעצם שקר?"
שחל זז באי נחת. "כן... אבל רק כך הצלחתי לשכנע את הדרקון...
חוצמזה, אנחנו בעצם בני דודים אז לא חשבתי באמת ש..."
הנסיכה הנהנה. "ואני גם מאורסת למישהו אחר."
שחל חייך. "בקיצור, לא בניתי על זה..."
"מה תעשה עם ההורים שלי עכשיו?" שאלה הנסיכה.
"אני לא אשים אותם בבית הסוהר אם לזה את דואגת. נראה מה מרלין
יציע לעשות. איפה הוא בכלל?" ושחל הסתכל מסביב.
מרלין הופיע מהאוויר לידו.
"איפה היית?" שאל שחל.
מרלין התעלם מהשאלה והביט סביבו בחיבה. "המקום הזה מלא
זיכרונות... כל הכבוד ילד על הדרך שבה השגת את המלוכה. מאוד
מסוגנן אני חייב לציין."
שחל חייך. "תודה. מרלין מה דעתך להיות יועץ שלי?"
מרלין הסתכל עליו ביהירות. "הוא רוצה שאני אהיה כפוף לו! אין
לו כבוד למבוגרים!" אמר לנסיכה. הנסיכה חייכה.
"נו, אז אתה רוצה או לא?" שאל שחל בחוסר סבלנות.
"נו, בכלל לא היית צריך לשאול..." ענה מרלין.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
היום שבו חזירים
יעופו הוא היום
שבו שלי והחבר
שלה יזדיינו כמו
שצריך ואני אראה
את הישבן היפה
שלה!


סקייטר חרמן,
מאונן, מתאונן
מתלונן על כך
שחזירים לא עפים


תרומה לבמה




בבמה מאז 5/7/08 8:42
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
הילה גייבל

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה