[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







דני צוקר
/
אנטומופוביה

''אתה עולה!'' פקדתי על עצמי, ''אתה חייב לעשות את זה! אם
לא..."
עמדתי ברגליים רועדות בפתח מעלית הזכוכית, הייתי לבדי. כך
רציתי שיהיה. נכנסתי אליה מעולף למחצה, לחצתי במהירות על כפתור
הקומה העליונה, לפני שאתחרט, והמעלית 'המריאה' במהירות מטורפת.
הרגשתי איך גופי מוצמד לקרקע, אבל נשמתי פרחה לה לאנשהו.
הפניתי את גבי לנוף, וראיתי את פני המוריקות במראה. האימה
חלחלה לה מזמן לבטני, והקבס עלה בגרוני. נשמתי עמוק כדי להתגבר
על הבעתה, כך לימד אותי הפסיכולוג. ניסיתי לא לראות את תנועת
הנוף במראה, את צמרות העצים, גגות הבתים, אנטנות הסלולר ואז את
השמיים הבהירים והנקיים מענן. לא היה דבר להיאחז בו, ריחפתי
בין שמים וארץ. לא יכולתי להתאפק, משהו פקד עלי להסתובב ולהביט
למטה. כאילו היה זה הקבר שלי, ואולי באמת זה כך? הספקתי לראות
מכוניות קטנטנות, כמו הדגמים אותם אספתי בנעורי. ואז... לא
ראיתי כלום. העולם חשך עלי... חבטה העירה אותי מעלפוני, הדלת
הייתה פתוחה זחלתי החוצה כל עוד נפשי בי.
לרגע לא זכרתי כלום, ואז הבנתי שאני נמצא על גג המגדל לבדי
ואני לא מסוגל לרדת. מעלי שמיים בהירים, מטוס מנמיך טוס הרעיד
את המגדל ואותי.
זחלתי באימה לקיר הקרוב הצלחתי להתיישב, ונשענתי בגבי על הקיר,
לא יותר מדי חזק... כדי שלא יתמוטט.  "מה עשית?" אמרתי לעצמי
בכעס, "ידעת שלא תעמוד בזה?  ומי יודע כמה זמן יעבור עד שיעלה
מישהו לגג ויעזור לך לרדת, אם בכלל..."
"אף אחד לא מגיע הנה?"  אמר מישהו בקול מוזר, והשמיע כמה קולות
מציצה רמים. הבטתי סביב...
"כאן, טמבל," אמר בחוצפה ומיד מיצמץ פעמים נוספות , "פה לידך."

ראיתי אותו...  ישב לו מקופל זחל ענק, מוצץ נרגילה...
כנראה שפרצופי הסגיר אותי, "מה לא ראית זחל אף פעם?" שאל?  
"אני... יש לי... אנטומופוביה(1)," הספקתי להגיד לפני
שאיבדתי את ההכרה שנית.
ריח עשן העיר אותי והתחלתי משתעל.
"אסור לעשן כאן, לא קראת את השלט?" פקחתי את עיני וגיליתי שאני
מביט ישר בשתי העיניים הבולטות של הזחל הענק.
"כן, נאנח הזחל, "זו גזרה שקשה לעמוד בה." וכדי להוכיח את
דבריו נשף לאוויר שתי טבעות עשן מושלמות.
"שמע," אמר, "גם אני משתעמם פה לא מעט. אבל אין לי
אנתרופופוביה(2), אני לא פוחד מבני אדם. ואתם גדולים כל כך,
אז למה לכל הרוחות אתם פוחדים מחרקים ידידותיים כמוני?"
ניסיתי לחשוב בהיגיון, הוא  לא נראה חרק עוקץ או משהו, הוא דמה
יותר לתולעת משי ענקית. הייתה לי תחושת דה-ז'בו, הוא נראה לי
מוכר כל כך... "אתה לא," הפסקתי כי חששתי שיצחק עלי.
- "לא, מה?" גיחך השרץ, "לא מה?"
- "אתה לא הזחל של אליס?"
- "ידעתי שתגיד את זה. אם הייתי הוא, צריך הייתי להיות בן מאה
חמישים בערך."
- "כמה שנים חי זחל?"
- "שאלה פילוסופית לא פשוטה. אתה רוצה לדעת בן כמה אני? בוא
נבדוק את זה ביחד: לפני מיליוני שנים נולד, יש מאין, הזחל
הראשון. ואז הוא הפך לגולם שהפך לפרפר שהזדווג עם פרפרה,
שהטילה ביצים ומהן יצאו זחלים. הפרפר מת, אבל החומר הגנטי שלו
נשמר, והדור הבא הוא העתק מדויק של ההורים. כך השתלשלו
העניינים עד היום הזה, בבוא היום אהפוך לגולם - פוי מילה לא
יפה - שיהפוך לפרפר וחוזר חלילה. אז כן במובן זה אני הזחל של
אליס. אל תבקש אותי לחשב את מספר הדורות, זה גדול עלי, עולמי
הצר הוא הגג הזה, אבל המורשת..."
נרגעתי, הקול המונוטוני שלו הפנט אותי. הרהרתי בדבריו החכמים.
זו באמת שאלה סבוכה, האם חיידק שממשיך להתחלק לעד, הוא אותו
החיידק? ומה קורה בחלוקה איך מתפצל האני שלו? מי זוכה בו? מי
המקור ומי העותק? האם זה חשוב בכלל? ולמה אצלנו זה חשוב כל כך
לחיות, הרי הגנים שלך ממשיכים. אינך מת באמת...
אז זהו הגיע הזמן לממש - נמאס לי מכל הפוביות - לקפוץ מהגג
למטה, לרחף קל כמו פרפר, ואז לנחות בנקישה שמכבה את ניצוץ
החיים...
ניגשתי למעקה... "למה?" שאל הזחל בשלווה, "אתה לא יודע לעוף."

- "אני כן."
- "אתה לא."
- "מה אתה יודע?"
- "שמע," המשיך בשלווה, "בוא נפטפט קצת. משעמם כאן נורא."
התיישבתי, שום דבר לא בער בעצמותיי, תמיד יכולתי לממש את
הקפיצה. פעם ראשונה, מאז שאני זוכר את עצמי, הייתי רגוע. כמעט
ורציתי ללטף את גב הזחל שכל כך הרתיע והבעית אותי זה עתה.
"אפשר לגעת בך?" שאלתי ברעד.
- "אם אתה לא נגעל. רק עשה זאת בזהירות, אנחנו נורא רכים, אין
לנו שלד."
הושטתי יד והנחתי על גבו בחשש, נוגע לא נוגע.
- "זה נעים," אמר, והניח את פומית הנרגילה מידו, "יש לך יד חמה
ונעימה."
- נשים לא אוהבות את מגע ידי."
- "אני כן."
- "אתה לא אישה."
- "איך אתה יודע?" אמר והשמיע מין אנחה קורעת לב, "אין לנו מין
בשלב הזה אנחנו יוניסקס. וואו," קרא לפתע, "כמה זה נעים, אני
מרגיש שהנקביות שלי מתעוררת.
לפני שהבנתי מה קורה, השתנה הזחל מתחת ידי המלטפות, ותוך פחות
מדקה הפך לנערה יפהפייה. שדיה הצעירים והזקופים הצטיינו בפטמה
חוצפנית וסולדת. ידיה העדינות לטפו את ראשי. הבטתי לעבר רגליה,
זה עתה סיומו צמיחתן והיו ארוכות ודקות. ביניהן התחיל להצטייר
קו, איבר מין נשי, חמוד עם בליטה עדינה בחלקו העליון...
איזה יופי היא נראית?  אמרתי לעצמי ונצמדתי לגופה המפרפר...
צלצול נשמע מרחוק, והוא הלך והתקרב עד שלא יכולנו להתעלם
ממנו... "השעון המעורר," אמרה זו שהייתה זחל...
לקח לי זמן להתמצא, שכבתי לבדי בחדרי המוזנח, בתחתונים
רטובים...
"כמה שאני שונא חרקים, הם פשוט מגעילים אותי."

1 אנטומופוביה = פחד מחרקים.
2 אנתרופופוביה= פחד מאנשים








loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
חורה לי.

שמואל
איציקוביץ'
משתף.


תרומה לבמה




בבמה מאז 4/7/08 23:36
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
דני צוקר

© 1998-2017 זכויות שמורות לבמה חדשה