[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







דני צוקר
/
אופיר

איני מרבה לנסוע ברכבת, אלא שבאותו יום הכנסתי את מכוניתי
לטיפול עשרת-אלפים, ולא נותרה לי בררה. הסתובבתי בתחנת השלום
נבוך למדי, לא ידעתי מה הם הסידורים הדרושים לאחר רגע ניגשתי
לקופה: "לחיפה," אמרתי כשהגיע תורי, ומיד התחלתי לדהור לעבר
הרציפים כמו שעשו כולם.
לא בטוח הייתי שעולה אני על הרכבת הנכונה - מעולם איני  בטוח -
"לחיפה?" שאלתי מישהי, "חיפה," השיבה היא בזלזול.
... הבטתי סביב, באמצע הקרון ישב איש בן גילי לערך וקרא עיתון,
ראש מאורך משהו, קרחת, פרופיל נאה מאוד, מאלה שמייד מעוררים
אמון, קמטים זעירים ליד הפה... הוא דפדף בעיתון, בתנועה
שרמנטית ומזלזלת... זה מה שנחוץ היה לזיכרוני להתעורר... זה
הדה-ז'וו.
לבי החל פועם במהירות, זהו, זו ההזדמנות...
חישבתי את השנים מאז למדנו יחד בתיכון, עשרים ושמונה שנים. הוא
לא דמה לעצמו כלל. אז היה יפה בלורית, הקמטים ליד הפה היו כבר
אז, אלא שדמו יותר לגומות חן, מאשר לקמטים... כמעט כלום מאז,
רק התנועה השרמנטית הזאת, שכל כך קנאתי בה, הוא היה "קול" -
אז קרו לזה גזעי -  ואני הילד הטוב של אמא, הוא ספורטיבי, לא
שם על הבנות - ואני מסורבל, בלי כושר גופני, מסמיק ומאבד את
העשתונות מכל חיוך של בת...
מבלי לחשוב פעמיים, ניגשתי אליו: "אפשר?" שאלתי. הוא הרים את
עיניו, חייך חיוך מקסים: "כבוד הוא לי." אמר בזלזול האופייני,
ומיד חזר ושקע בעיתון.
הרכבת זזה ממקומה, והחלה צוברת מהירות.
לא היה לי ספק שהוא הכיר אותי, לא סתם אמר, 'כבוד הוא לי',
בזלזול כזה. הנה הוא מגניב אלי מבט... מנסה לנחש מה אני זוכר,
מה אני חושב עליו?
היינו ידידים, כלומר... הוא היה המלך, החתיך של הכיתה ואני
נדבקתי אליו בתקווה שישאיר לי כמה פירורים.
יש לי שעה לעשות זאת, בדמיוני עשיתי זאת עשרות פעמים, ידעתי
בדיוק איך ומה ואיך זה מרגיש. הכנסתי יד לכיס וליטפתי את הסכין
המתקפלת שנשאתי מאז.
הקרון היטלטל, אוניברסיטה.
אמרתי כבר, הייתי הגרופי שלו, תמיד נשארתי לנחם את הבנות
שבורות הלב שעזב. לפעמים יצא לי מזה משהו: חיבוק, נשיקה מזמוז,
ופעם אחת אפילו זיון - זה היה הראשון שלי.
הגרופיות לא התאימה לי, אלא שלא יכולתי להתנתק ממנו. כל עולמי
תלוי היה בו. הוא מעולם לא ניצל את המצב הזה לרעה, אני בטוח
שאם היה עושה זאת הייתי בורח, אלא שהוא היה אדיב, כמו שאדונים
נדיבים למשרתיהם.
כך היה ולא נראה היה שהמצב ישתנה. אלא שבשישית הופיעה בכיתתנו
נוגה...
יופייה של נוגה היה עוצר נשימה, הפנים מושלמים עור חלק בצבע
שנהב בהיר, עיניים שחורות, ושער ערמוני גולש על כתפיה בגלים של
חיוניות ושובבות. הייתה רזה ותמירה, רגליים ארוכות וחטובות,
שהתחילו אי שם מתחת למכנסיים ההדוקים והסתיימו במרחק רב
בסנדלים רומיים הקשורים לקרסול בסרטים מצטלבים.
נוגה... וואו נוגה, אני ממש רואה אותה לנגד עיני, איזה פנים
חמודים, עם נימה קלה של עצב, או רצינות... תמיד תהיתי למה
יפיפייה כזאת עצובה. מעולם לא הבליטה את עצמה, פשוט לא הייתה
צריכה לעשות שום דבר, רק להיות שם, והנשימה של כל הבנים הייתה
נעתקת. לא לבשה מעולם בגד פרובוקטיבי - שלא כמו הפרחות של
הכיתה - חולצה מכופתרת וצנועה, והכפתור העליון הפתוח אפשר
בקושי הצצה על תחילת הקימור של שדיה  הוורדרדים. מין שלמות
כזאת, חידה בלתי פתורה...
כל מה שעשיתי ימים שלמים, זה לנעוץ את עיני לתוך האין-סוף של
עיניה וללכת לאיבוד בהן. וכשלא הייתה בטווח עין דימיתי לעצמי
את פניה, את עיניה, ואת שדיה, לו נאותה לפתוח כפתור נוסף
בחולצתה...
הרכבת צוברת מהירות, זה קטע ללא תחנות, ואני לא מצליח לדוג
מהעבר מספיק כעס כדי לנעוץ את הסכין במותן שכל כך זמינה.
הו כן, אופיר מיד התחיל איתה, החל נועץ בה מבטים רבי משמעות,
קורץ לה עד שכאבה לו העין, סיפר בדיחות, ניסה להפנות לה כתף
קרה... וכלום. היא לא שמה עליו. כמה מאושר הייתי לחורבנו. הוא,
כצפוי, לא ויתר, דווקא סירובה עורר בו יצרים אפלים.
"גיל," פנה אלי בדרכנו הביתה, "ראית את השאפה הזאת... איך
קוראים לה?" ניסה להישמע אדיש.
"נוגה," אמרתי, "ואני מבקש," ממש התחננתי, "אני מבקש עזוב
אותה, היא לא עוד פרחה, היא משהו אחר."
"עזוב שטויות גיל," אמר ועשה אותה תנועת זלזול שהסגירה אותו זה
עתה, "היא עוד כוסית, ואני מבטיח לך שאני מרים אותה, לכל
המאוחר עד סוף השנה."
עזבתי אותו ברחוב, לא יכולתי להביט בו יותר. חששתי שהוא צודק,
אפילו היא לא תעמוד בפניו... אבל נוגה לא הייתה נערה רגילה, לא
ידעתי אז...
יש לי פחות מחצי שעה, עד שירד, זאת בתנאי שהוא נוסע לחיפה,
ומה אם ירד בבנימינה, זיכרון, או עתלית? אני גם חייב להגיד לו
קודם למה אני מחסל אותו, המניאק הזה בטח לא זוכר.
פניתי אליו קולי רעד: "אתה נוסע לחיפה?"
כן, עד הסוף המר, אם לא יקרה משהו קודם."
עכשיו אני בטוח...
השם נוגה העסיק אותי כל כך עד שהלכתי ובדקתי את מקורו, נוגה
כוכב הלכת אינו אלא ונוס, אלת האהבה הרומית, והיא במקורה
אפרודיטה היוונית, ומקורה של זו באלת האהבה והפריון, עשתורת,
או מבת דמותה האכדית אשתר. בהחלט הייתה ראויה להיקרא כך. אלה,
אלוהית...  ואת האלה הזאת מתכנן המנוול, הרב זיין, לשגל כמו
פרחה מצויה?
שנת הלימודים חלפה, וכל ניסיונותיו של אופיר להשכיב את נוגה,
עלו בתוהו, ומכיוון שרק רק זה העסיק אותו נכשל בבחינות וצריך
היה לחזור על השנה. אני שמחתי לאידו והמתנתי לחידוש שנת
הלימודים, כדי להיות בחברתה של נוגה ללא הצל הכבד שהטיל
אופיר.
ביום הראשון ללימודים קבלה אותי נוגה במאור פנים, היא התיישבה
לידי ולחשה לאוזני: "החבר המגעיל שלך איננו?"
"נשאר כיתה," השבתי מרוצה.
הייתי מאושר מקרבתה של נוגה, היא נלחצה אלי ונגעה בי בכל
הזדמנות, ואני התחלתי לגלות יוזמה; למרבה הפלא הסכימה לצאת אתי
בשמחה. החזקנו ידיים בקולנוע החשוך, והתנשקנו ליד דלת ביתה,
"להתראות," אמרה, וכבר לא יכולתי לחכות ליום המחרת. רק הגעתי
הביתה התקשרה: "אני מתגעגעת," אמרה. "אני יותר ממך," השבתי
והיא צחקה...
נוגה הייתה לחברה שלי, לא שכבנו, היא בקשה שלא נעשה את זה עד
שתרגיש מוכנה: "אני בתולה, אמרה וקצת חוששת שזה יכאב הפעם
הראשונה, וגם פוחדת להיכנס להריון... תמיד אמא הזהירה אותי...
ואני יודעת שאנחנו עלולים לאבד את עשתונות ולהסתבך."
כיבדתי את רצונה, כל כך הערצתי ואהבתי אותה.
ואופיר? הוא ניסה להתחיל אתה, טען שגזלתי לו אותה, ולא יסלח לי
לעולם. לי, הוא לא חסר...
ליוויתי אותה הביתה מבית-הספר, נדברנו שאני אאסוף אותה
בערב...
כשבאתי לא רצתה לראות אותי, לא פתחה לי את הדלת, בקשה שאסתלק.
הסתובבתי סביב ביתה סהרורי. במסדרון פגשתי את אופיר... הוא
נראה נורא, בגדיו קרועים, ופניו שרוטות...
בנימינה. אני חייב למהר ולמצוא בתוכי את הכעס.
"אמרתי לך," אמר מתנשף, "השכבתי אותה."
קפצתי עליו והתחלתי להכותו, הוא הצליח להשתחרר וברח כל עוד
נפשו בו, "אני אהרוג אותך," צעקתי אחריו לפני שהתמוטטתי.
עתלית.
יותר לא ראיתי אותו הוא נעלם. עד היום. עשרים ושמונה שנים אני
מסתובב עם הסכין המתקפלת בכיס. עשרים ושמונה שנים...
חוף-הכרמל.
זה הרגע... אני חייב... שלפתי את הסכין ופתחתי אותה בתנופה.
אופיר הביט בי באימה...
"אופיר!" אמרתי בשיניים חשוקות, "זה בשביל נוגה, היא התאבדה
ידעת את זה, היא התאבדה, אתה תופס?..."
בת גלים.
קולי רעד וכן גם הסכין בידי... אופיר החוויר... "אני גיל, זוכר
אותי? מתיכון חדש."
"אני," הביט בי משועשע משהו, "למדתי בחיפה..." הוא פשט את ידיו
כדי להגן על פניו. שרוול החולצה התרומם וחשף כתם לידה בולט ליד
מרפק ידו השמאלית...
כמעט והפכתי רוצח...
חיפה מרכז.
קיפלתי את הסכין, הושטתי לו יד לשלום, אבל הוא דילג בצעד קל אל
הפתח.
רק אז נזכרתי שכתמי לידה לא מלכלכים שרוולים.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
מיוזיקל יות' זה
מעניין, אבל
אולי נלך על
סוניק?

הקופירייטר של
אלוהים מחלטר
בייעוץ ללי
רנאלדו וקים
גורדון


תרומה לבמה




בבמה מאז 4/7/08 23:25
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
דני צוקר

© 1998-2017 זכויות שמורות לבמה חדשה