"זו נקראת שמחת יצירה!" אמרתי לה חגיגית. "שנים לא חשתי כל כך
הרבה מרץ ורצון לעשות משהו, להצליח, לסיים. ואז הנפלא מכל
יקרה, נגור ביחד בבית שלנו ונטפל ככה, 'איזי איזי' בחווה, יותר
בשביל ההובי והרומנטיקה מאשר לפרנסה".
היא הביטה בי בעיניה השחורות משחור והעצובות תמיד, שכל כך
כובשות את לבי. היא כל כך שבירה, חשבתי לעצמי, שאתה רוצה לחבק
אותה לקחת אותה תחת חסותך.
לא אמרה דבר, יצאה בשקט עם החברים. מהזמן שבאה לא הרבתה
בדיבורים, ולא נדבקה כלל בהתלהבות שלי, רק הביטה בי במין עצב
כזה, בהכנעה.
המשכתי לחצוב בקיר להכנת תוואי צינורות החשמל, ניסיתי לחשוב
מחשבות חיוביות; אילו לא רצתה, לא הייתה באה, היא צריכה
להסתגל...
"גיל!" צעק מישהו מהידידים, "דליה פורחת."
"מה פורחת?" שאלתי, למרות שידעתי את התשובה.
"היא נכנסה מעט מבוהלת, הרמתי את חולצתה, בועות שנראו כמו
עקיצות יתושים כיסו את גבה וגם את החזה מלפנים עד המותניים,
אבל שדיה הקטנים נשארו צחורים ומושלמים, בדיוק כפי שזכרתי או
דמיינתי.
  הבאתי משחה אנטי אלרגית והתחלתי למרוח את גופה, כולם עזבו
את החדר כי ראו בכך רגע אינטימי. התגריתי מאוד, הפשטתי אותה
והתפשטתי בעצמי. היא עמדה ללא נוע, פסיבית כאילו איננה כאן.
נלחצתי לגופה המכוסה פריחה והרגשתי את הדביקות של המשחה.
היא הרחיקה אותי מעליה בעדינות, כפי שרק היא יודעת... הביטה
בגופי המעורטל, בחנה את הכרס שגידלתי עם השנים, את עורי הרפוס
והתלוי, כאילו לבשתי בגד גדול ממידתי, את האיבר הבלתי מרשים,
ובעצבות, שכול כך אופיינית לה, אמרה: "אם הייתי יודעת שכך אתה
נראה, לא הייתי באה."
"גם את לא אותה יפהפייה ששמורה בזיכרוני, ואני לא מצטער, זו
הגשמת חלום."
"לא גילי," אמרה כאשר עיניה דומעות,  "זה החלום עצמו, עוד רגע
תתעורר, ואני לא אהיה כאן."
התעוררתי ובלבי עצב בל יתואר, הצלקת הישנה, שבטוח הייתי
שהגלידה, מדממת שנית.