הוא עמד בקצה הרחוק של הרחבה
כמו פשפש על קצה השערה של זנב כלב ההמונים
והמגבר מאחוריו חצב לו מכרה פחם בתוך האוזן
עד שכמעט ולא שמע איך הלב שלו דופק
מהר יותר מהביט של מערכת התופים
כשדמיין את הסולן שרוע ללא רוח חיים מתחת לבמה
ואיך הוא מנפץ את הגיטרות אל הסלע
ואיך הוא מנתק את כבלי התאורה
משאיר רק זרקור בודד בקדמת הבמה
ועומד באור
ומקריא שיר

השירים שלו לא היו שלו
הם נלחשו לו מהעצים והסלעים
מהדשאים הקמלים מהאגמים הקפואים
הם נלחשו מהאדמה שמתחת למדרכות ולבטון
האדמה שעוד זכרה איך פעם שרו את השירים האלו
למכשפות ביום חופתן

את השיר האחרון שהוא שמע בראש הוא לא הספיק לכתוב
היא ליטפה לו את העורף והעירה בו את כל המתים
עכשיו שמע בראש רק חצוצרות והמשיח עובר בין הקברים
משקה את השלדים האכולים במים קדושים מהירדן
והמילים שלא נכתבו הפכו לנגיעות
והפסיקים לנשיקות
והנקודות...
ושם השיר בער בתוך עיניה

ולרגע לא הציקה לו
אותה חרדה עמומה שכבר התרגל אליה
החרדה שרדפה אותו מילדות
כשהיא קראה את שמו בשפה רוטטת
כבר לא היה אכפת לו
אם לא יזכרו את השם הזה
אחרי מותו