במהלך "אקראי" במיוחד, מצאתי עצמי נשאבת לעולם באינטרנט
שמשוייך אך ורק למחלה שאופפת אותי. חפשתי משמעות בין כל המילים
והדמעות והחתכים של הזהות האבודה שנמצאה בטעות מולי, במסך,
ובאמת שלא הצלחתי. ואז נברתי עמוק בין האנזימים והכרומוזומים
שלי, עד לחלקיי החלקיקים שמרכיבים את מי ש"אני" אמורה איכשהו
להוות בעולם, ווואלה, לא מצאתי ולו פרט אחד שמרמז על קרוטון של
משמעות. נציג סמלי אפילו, פיסת נשמה. כלום.

כמה קירות של שקרים יש באחת כמוני? אינסוף.

"חנני ה' כי אומלל אני רפאני ה' כי נבהלו עצמי ; ונפשי נבהלה
מאוד ואת ה' עד מתי ; שובה ה' חלצה נפשי הושיעני למען חסדך ;
כי אין במוות זיכרך בשאול מי יודה לך ; יגעתי באנחתי אשחה בכל
לילה מיטתי, בדמעתי ערשי אמסה ... שמע ה' תחינתי ה' תפילתי
ייקח".

ה', אלוהינו ה' אחד, שמע קולי. אבדתי ואף אחד לא מושיע. מישהו
מתנדב?

אפשרות קלה נחתה בדעתי, מזמרת לי סוד קל. כמה ימים של מים
ונחת. מים ועוד יום. עד שגופי ייכנע. תחרות ספורטיבית ומשעשעת
לחלוטין בין עצמי לכל העולם. ומי אנוכי שאסרב להצעה כזו משומנת
בשוקולד חום-לבן, עם ציפוי פקאן?

זנחו ממני הקליפות "פרוזק טבעי" שהתבוססתי בהם בכוח בחודש
האחרון. משכתי וגזלתי עוד זמן יקר בין כמה שורות לבנות של אושר
קצר ביותר, ונפלתי לתוך אותה מסקנה מייגעת. אין בי כלום. נטשתי
את הדבר היחיד שמסר לי ידע, כוח, שליטה, את ה"אני" האמיתי שלי
שחייתי בתוכו 10 שנים תמימות.

בחורה מטורללת שצורחת ומעיפה חפצים לכל עבר בעיניים טרופות
זעמה, תמורת בטריה ישנה אחת. סוללה כסופה עגולה שחרצה את גורלה
של מכונה שמודדת יחידות מסה לאטמוספירה אחת (=משקל לאלו שלא
הבינו).

איך מדווחים תמונת מצב עכשיו? איפה יש לתקוף ואיפה לאגף? איפה
להציב מחסומים ואיפה למקם יוזמות?

געגועים חודרים לתוך העורק שנכנס ללב, געגועים לתקופה לזכרונות
לכאב ולטמטום חושים, אלחוש החיים. געגועים למטרה מעבר
לחומריות, למשמעות מעבר לתוכן של סיפור קצר, כמיהה עזה למשהו
חזק מכולנו.

דיאטה דיאטה דיאטה.

דיאטה חריפה כל כך שגם התימני השחור ביותר יבכה לטיפת מים.
דיאטה כל כך דרסטית שגם מטפסי הרים יפחדו לרדת בה. דיאטה כזאת
מטורפת , שרק אני מסוגלת, עם כל שנות נסיונותיי, להעלות בדעתי
לעשות.

אני רוצה לרעוב את הכאב שלי ושל כל העולם, עד שאוותר פיסת
שמיים, אוויר זך, ממש כמו שנותרתי לאחר הרקיבה של הנפש.