זה היה עוד יום של אחרי בית ספר. הגעתי אחרי כיתה א' עוד לא בן
7 אל תמי המטפלת האוהבת.
היא לקחה אותי מהבית הספר והביאה לי אוכל. כשהגענו הביתה היא
הכניסה אותי למקלחת.
היא רחצה אותי ואז שמה לב שהשעון החדש שלי נהרס, היא שאלה
אותי: "אוי נהרס השעון מה תעשה העכשיו?" ואני עניתי: "זה לא
נורא, אמא תקנה לי אחד חדש". תמי אמרה לי שכיף לי שיש לי אמא
כזאת אוהבת ומפנקת, ואני חייכתי באושר. נשכבתי על המיטה בחדר
הקטן וראיתי טלוויזיה עם חצי פתוחה, עייף מחיבור של מספרים
ומחכה לערב לראות את המשפחה.  
באמצע הצהריים שמעתי פתאום את הסובארו של  אבא והטרנטה של אחי
הגדול. הסתכלתי מהחלון והופתעתי לראותם אבל שמחתי. ראיתי את
קרן יוצאת מהמכונית של שלומי ואני חייכתי אליה והיא חייכה חצי
חיוך מוזר כזה.ראיתי את אבא ועומר יוצאים מהמכונית השנייה ולא
מסתכלים למעלה.
רצתי לתמי ואמרתי שאבא, עומר, שלומי וקרן באים ואז שמענו
צילצול, תמי פתחה את הדלת ואמרה: " היי דובי מה באת לקחת את
אור כל כך מוקדם?"
אך אבא לא יכול היה להסתכל ולחש לה באוזן. פתאום תמי החלה
לבכות ולהתייפח,הסתכלה עליי ובכתה ואני שואל: "מה קרה?"
עומר אמר אור שב על הספה אנחנו צריכים לדבר. התיישבנו על הספה
ואז פתאום שאלתי: "איפה אמא?"
כולם השתתקו ופשוט הפסיקו לנשום הסתכלו למטה ושתקו. אבא ניגב
דמעה ואמר: "אור,אמא הלכה לעולמה".
השתתקתי,לא אמרתי מילה, פשוט לא הבנתי.
יצאנו מהבית של תמי ותמי נתנה לי חיבוק והחלה לבכות שוב. הלכנו
לבית שלנו שליד ואני בינתיים חושב לעצמי ולא יודע מה קרה.
עלינו הביתה ואבא,עומר ושלומי התיישבו על הספה ואני הלכתי לחדר
של אבא ואמא.
התיישבתי על המיטה ולא הבנתי, קרן באה חצי אחרי זה ושאלה: "אור
אני יכולה לשבת?"ואני עניתי: "ברור".
אמרתי לקרן: "איפה באמת אמא מתי היא תחזור?"
והיא ענתה: "היא לא תחזור, היא הלכה".
אני אמרתי "זה לא יכול להיות היא לא תעזוב אותי".
לאחר מכן קרן החלה להזיל דמעות וחזרה לסלון ואני פשוט נישכבתי
לישון.

למחרת יצאנו בבור מוקדם לבית העלמין ואמרתי לאבא: "למה אנחנו
הולכים לבית קברות אני מפחד"
ואבא אמר: "אנחנו הולכים לראות את אמא פעם אחרונה"
אני כל זמן חשבתי למה פעם אחרונה מה קרה? פשוט לא הבנתי.
כשנכנסנו לבית קברות התחלתי להסתובב ולראות את כל מי שאני
מכיר.
הסתובבתי והסתובבתי וראיתי את שלומי מנגב דמעות על כתפיה של
קרן, אבא מכניס את האצבע מתחת למשקפי השמש ומנגב דמעות וראיתי
אפילו את עומר בוכה בשקט והוא ראה אותי וחיבק אותי ואמר לי
שהוא אוהב אותי והוא לא יעזוב אותי לעולם.
עומר קרא אליי ואמר לי בוא אור מתחילים, ואני שאלתי מה מתחילים
ועומר שוב ניגב דמעות.
פתאום ראיתי מישהו מתחת לדגל ישראל וארבעה אנשים סוחבים אותו.
כולם החלו להזיל דמעות בשקט ורק דודה רבקה בכתה בקול רם בראש
הטור ובכתה ובכתה.
אני הייתי מאחורה עם עומר ושאלתי אותו מי זה מתחת לדגל ועומר
אמר לי שזאת אמא.
התחלתי לבהות בדגל ולהבין שזאת אמא שלי, האמא שאני לא הולך
לראות לעולם. התחלתי להזיל דמעה ועוד דמעה ופשוט לבכות בצעקות
שעוררו את כולם וכולם החלו להסתכל עליי ולבכות ביחד איתי.
דודה רבקה תפסה אותי והתחלנו ללכת ואני פשוט צעקתי מתוך בכי,
חשבתי על האמא האהובה שפשוט הלכה, האמא שלי שאני פשוט לא אראה
אותה, אני לא אקבל את החיבוק שלה ואזכה שוב לשמוע אותה אומרת
"אני אוהבת אותך".
ולבסוף חשבתי על השעון שלא יתוקן...