[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







תיאה גרין
/
קסמים

"אתה יודע מי זה ברלוסקוני?" הוא שואל את הילד המתפתל מכאב תוך
כדי שהוא מזריק לו סם הרדמה מקומי בשתי זריקות כואבות במיוחד.

"לא", מסנן הילד ועיניו דומעות, "ומה זה בכלל קשור?"



לנשום. לנשום.
לנשוף. לנשוף.
לנשום. לנשום.

תמשיכי. לא לעצור. לא לוותר.
תסתכלי על השקיעה בהרים. עוד מעט תגיעי אליה.
עוד מעט תוכלי לגעת בשמיים.

עלייה. העליות בעיר הזו קשות.
אני יכולה להרגיש עד כמה הן תלולות רק כשאני צועדת ברגל.
באוטו לא מרגישים בכלל.
לחיצה טיפה יותר חזקה על הגז ותוך שניות אני למעלה.

ועכשיו -

לכופף מעט את פלג הגוף העליון, לכופף ברכיים
ולנשום. לנשום. לנשוף. לנשוף.
להביט קדימה ולראות איך המרחק מצטמצם אפילו שלא תמיד רואים את
הסוף.

עכשיו תגידי תודה.

תודה שאת מסוגלת ללכת.
תודה שאת מסוגלת לנשום.
תודה שאת מסוגלת להרגיש כל איבר ואיבר בגופך.
את השרירים ברגליים, בישבן, את פעימות הלב.
תודה שהמשאבה הזו עובדת כל-כך יפה, כל-כך מופלא.
בלי להפסיק.



רשימת קניות וסידורים למחר-
לירון השרברב
בדואר - מכתב
פסטה, לחם, חלב
ספרים לילדים.

ילדים זו שמחה. גם כשהם הולכים מכות.
אתמול הגדול שבר את היד של הקטן.
אין להם אבא, אבל זו לא סיבה ללכת מכות ולשבור ידיים.

"תגידי להם שהוא נעלם", היא אומרת לי, "הם מספיק גדולים, תספרי
להם את האמת", היא ממשיכה, "תשאלי אותם מה הם חושבים, איך הם
מרגישים, חייבים לפתוח את הנושא. זה לא עניין פשוט לגדול בלי
אבא".

קיבלתי החלטה.



החלטות הן הדרך להרשות לעצמי להיות מה שאני רוצה להיות.

אני צועדת כל ערב. שעה. בעיר החדשה הזו בה הבניינים הם בני
שלוש קומות. לכל בית יש מרפסת. על הגגות מתקבצות יונים. כל
שלושה בניינים אחידים במבנה האדריכלי שלהם. ובגוש הבא המבנה
משתנה. המרפסות המלבניות הופכות לעגולות, חדרי המדרגות הסגורים
הופכים לחשופים לרחוב. כניסות הבתים מסוגננות גם הן. חלקן
מושקעות בעציצים ופסלוני ציפורים, חלקן ערומות. והמבנים, תענוג
לעיניים.

היי האדריכלית של חייך.
היי האדריכלית של חייך.
היי האדריכלית של חייך.

אני מתרגלת לשמות הרחובות. הכי אני אוהבת את הרחובות שמצידם
האחד בתים ומצידם השני הרים. הרי יהודה. חומים, חשופים, מעוטרי
דרדרים וצמחי בר. שמה השקיעות הן היפות ביותר. גם הזריחות.

מאה מדרגות.
אני עומדת לעלות אותן כעת.
אני יודעת שאצליח בלי לעצור.
אני מתחילה לטפס.
אחת. שתיים. שלוש. ארבע. חמש.

אני מרימה את ראשי. מנסה לראות את הסוף. לא רואה. עדיין.
עוד תשעים וחמש מדרגות. אני לא משתהה. שש. שבע. שמונה. תשע.
עשר... הלב מגביר את קצב פעימתו.
אני מכווצת ישבן. מכניסה את הבטן ונהנית מכל רגע בקושי הנהדר
הזה שיוביל אותי למישור.
לצעידה המשחררת מול הרוח שבאה מן ההרים.

שדרות עצים וגינות חוצות את הרחובות לאורכם.
אני צועדת לעיתים על המדרכות, לעיתים בתוך השדרות.

מסיבת יום הולדת.
בלונים, מפעילה צעירה עם כובע של ליצן, עשרים זאטוטים ושלושים
מבוגרים. ככה, באמצע השדרה. דאגו גם למתוח סרטים כדי לסמן
טריטוריה ויש טייפ שבוקעת ממנו מוזיקה נעימה. הם בטח יחלקו עוד
מעט נקניקיות בלחמניות ולמבוגרים תהיה פינת קפה ומתוקים. אני
פוסעת טיפה יותר לאט עד שאני חולפת על פני החבורה העליזה הזו.


היום, לימי הולדת של ילדים שיש להם עדיין חלב על השפתיים
מביאים קוסם, רקדנית בטן, מתנפחים, וזיקוקי די-נור בשביל
הפינאלה.

בילי אומרת: "קוסם בגיל ארבע - אקסטזי בגיל שש-עשרה"

והיא מסבירה, למקרה שאחד ההורים שהגיע לאסיפה לא הבין: "אנחנו
דוחפים לילדים שלנו את כל הריגושים האפשריים עד שאין להם כבר
ממה להתרגש. משעמם להם. הם רוצים עוד ועוד ועוד- עד שלא נשארים
ריגושים טבעיים".

אקסטזי בגיל שש-עשרה.
אקסטזי בגיל שש-עשרה.
אקסטזי בגיל שש-עשרה.

לנשום. לנשום.
לנשוף. לנשוף.

בילי היא המחנכת של הבן שלי.
כתבתי לה מייל ובו סיפרתי שאין לו אבא.
לא נראה לי שהיא התרגשה מזה במיוחד. היא אמרה שתעקוב.
בסך הכול הוא ילד טוב. להרבה ילדים בימינו אין אבא. אז אין.
לא צריך לעשות מזה סיפור.
לא צריך לעשות מזה עניין.
העיקר שתהיה אמא.
חזקה.
חזקה כמו אמא ואבא ביחד.
אמא שרק השבוע סגרה בדרך מכובדת ונעימה מספר עניינים עם אבא
שלה וסוף סוף נשמה לרווחה.

והילדים, עם מי הם יסגרו עניינים? איך הם ינשמו לרווחה?



לנשום. לנשום.



מה אני רוצה להיות?

אני רוצה להיות מאושרת.

בשעה שנולדתי בכיתי, ואילו העולם היה מאושר. עלי לחיות את חיי
כך שביום מותי יבכה העולם, ואילו אני אהיה מאושרת.

ואני ממשיכה לשנן:

אני
נמצאת
במקום
בו
נמצאות מחשבותיי.
עלי לוודא שמחשבותיי
נמצאות
במקום
בו
אני רוצה
להיות.

אני חושבת שאני מאושרת. אני מאושרת.
אני קוראת לדברים טובים, מזמינה אותם, מפתה... בואו.
והם באים.
האנשים. האירועים. המצב.
אני עושה קסמים.
המצב הוא מה שאני מחליטה שהוא יהיה. אין מצב אחר.
אין מציאות אחרת.
אני חושבת חיובי.
הנני מה שאני חושבת שאני.



צעידה בשבע בערב.
השכמה בשש בבוקר.
לפעמים אני מתעוררת לפני השמש.

מרפסת.
זריחה.
קפה.
סיגריה.

ועוד מעט חורף.
הזמן טס.
רץ.

ואני צועדת.



ועכשיו להגיד שוב תודה.

תודה שיש לי עבודה.
תודה שיש בריאות.
ומשפחה.
וחברים.
ובית.
עם ממ"ד.

הגדול דחף את אחיו הקטן על הדלת של הממ"ד ושבר לו את היד.

צילום רנטגן.
שבר.
צריך לקבע את האצבע שזזה ממקומה לפני ששמים גבס.
שתי זריקות הרדמה. שלא יכאב.
הילד צורח.
אני כמעט מאבדת את ההכרה.

ואז הוא שואל: "אתה יודע מי זה ברלוסקוני?"



"ברלוסקוני הוא ראש ממשלת איטליה. אתה יודע, איפה שיש את
המאפיה האיטלקית, והם, הם שוברים ידיים ומקבעים אצבעות לאויבים
שלהם בלי זריקות הרדמה. הנה. סיימנו. לא היה כל-כך נורא,
נכון?
אתה ממש גיבור. כשתגיע הביתה תספר לאבא, בסדר?"



לנשום.  ל  נ  ש  ו  ם.




מודיעין, ספטמבר 2008

ציטוטים בסיפור מתוך:
הדולפין / סרג'יו ממברן
מי יבכה כשתמות / רובין ס' שארמה
הכיסא הריק / רבי נחמן מברסלב
כוחו של תת-המודע / ג'וזף מרפי







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
הדף האחורי
הוא הוא
הדף שמאחור




רק לשים דברים
על דיוקם


תרומה לבמה




בבמה מאז 18/9/08 7:11
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
תיאה גרין

© 1998-2019 זכויות שמורות לבמה חדשה