[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








וזה עצוב. ככל שהזמן עובר אתה מתחיל פחות להתגעגע לאנשים שפעם
לא יכולת לעבור יום בלי לחשוב עליהם. הזכרונות דוהים, הקולות
נחלשים, התמונה נעלמת מהמדף. מכתבים ישנים שפעם מילאו את יומך
ממלאים כעת את פח האשפה. האבק מצטבר מעל כל זכרון חלש ומעל כל
ענן שפעם הוריד עליך גשם זלעפות והיום הוא סתם שם, בשביל
הערפל.
אתה מרגיש רע עם זה שאתה ממשיך בחיים שלך, לפעמים אתה מרגיש
ממש אשם. אבל רוב הזמן אתה באמת חי. אולי כי אין לך הרבה
ברירות, אולי כי אתה רוצה. אולי כי אתה חושב שזה מה שהם הכי
היו רוצים שיקרה לך. הם מתו, ואתה אמור להמשיך את החיים שלך
כרגיל. בסופו של דבר זה קורה. ובעצם זה הדבר שאני הכי מפחדת
להודות בו.
שיום אחד אני אמשיך את החיים שלי כרגיל, בלי שטויות של נסיונות
התאבדות או השתכרות למוות, או הפרעות אכילה והפרעות אחרות. יום
אחד אני אחיה וארגיש טוב. וזה באמת מה שהכי מפחיד אותי כרגע.
ולמה אתה מפחד להמשיך בלעדיהם? כי הם מילאו חלק כלכך גדול
בחייך. ועכשיו שהם מתים, בהתחלה זה נראה כאילו אין לך שום
סיכוי לצאת מהבור הזה. לאט לאט הבור נעשה קטן ואתה נעשה גדול,
וכבר צפוף לך שם למטה. אנשים חדשים באים ומושכים אותך חזרה מעל
לפני האדמה ואתה נמשך, בלית ברירה או אולי כי עמוק בפנים אתה
רק מחכה שמישהו יבוא וימשוך אותך למעלה. אנשים באים ואנשים
עוזבים, אתה מרגיש יותר טוב לפעמים. אתה מוצא חברים חדשים,
חברים שאתה יכול לדבר איתם כמעט כמו שדיברת עם אלה שעזבו. כן,
אתה ממש ממשיך בחיים שלך.
זה קשה להודות אבל יש סיכוי שיום אחד תמצא מישהו שימלא את החור
שנפער כשמישהו שאתה אוהב נפטר. בהתחלה זה נראה בלתי אפשרי,
והרי הוא היה חלק כלכך גדול בחייך. לאט לאט אתה מבין שאנשים
באים ואנשים עוזבים ומתחלפים, ואלה שבאמת אוהבים אותך נשארים
שם תמיד.
ובסופו של דבר ימאס לך מאבק מצטבר, ותקום משנתך העמוקה ותביט
בעולם שדאגת להתחמק ממנו במשך שנים כלכך רבות. תנקה את האבק
ואת הלכלוך ותעיף מבט על האנשים שעוברים מולך ולידך ותחליט
שאתה רוצה להיות ביניהם. יום אחד תקום ותחייך באמת, ותודה
לאלוהים שקמת בבוקר, ושאתה עדיין חי. ותודה לכל האנשים שהמשיכו
להציל אותך במשך החיים, שהרימו אותך כל פעם מהבור שדאגת ליפול
אליו כל פעם מחדש, אתה ממש תודה להם ותרגיש קצת טיפש כשתחשוב
על זה, שפעם רצית נורא למות.
והרי איך אפשר לרצות למות כשהחיים כלכך יפים? ורק צריך למצוא
את קרן השמש הזאת שתעיר אותך בבוקר ותשכנע אותך שיש בשביל מה
לקום.


6.1.08
איזה כיף שלפעמים אני מצליחה להיות קצת אופטימית.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
כשנגיע לגשר -
נקפוץ קפיצת ראש
לנהר.


תרומה לבמה




בבמה מאז 4/7/08 19:40
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
מיצי אבודה

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה