פעם במאה שנה מגיע עילוי שכזה לעולם
אחד שצריך לתמוך בו במלוא מנועי האהבה הזכים
אחד שלא יודע לשאול ועיניו רואות את הכול
כתר מלכות הרוח האנושית ששרד.

בוצת הנהר לא יודעת גבולות
דם נפשות הילדים מוקז על מזבח ערכי השוויון
שואת יהודי אירופה מתגמדת למול רצח תבנית הרוח
נסיגה גדולה הייתה היא זאת לאנשי האור.

החושך משחית את היקר באדם
אל תוך חללים אפלים של חידלון
רוח הפלנטה מנסה נואשות להיאחז בגדם
המסרב לראות את אור הכוכבים.

אני מנסה לעצור בנשימותיי
את משך הכאב הסואן
פירות הבוסר נרקבים לאטם
לאוקיינוס שלם של כאב.