היא מתפללת בחדר. יורדת על רגליה הדקות חשופות הברכיים ומצמידה
כפות ידיים לעיניים עצומות. בחדר שלה דולק נר נשמה. החלונות
מוגפים בווילונות. אור דמדומי הערב שוטף את הבית הקטן שלנו
כשאני מביט על כל הספרים סביבי שחיפשתי בהם ולא מצאתי תשובה.
ובאוויר נשפכת כל הזמן המוסיקה. מוסיקה של לחש כדי שתחדור
לנשמתי, כמו לתוך נקבוביות עור דקות. אני חושב על מצבה
הביטחוני של המדינה הזאת, ועל מסך העשן בתקשורת, ומעשן את
הסיגריה שלי. בשנות ה-90' היה משעמם, אני רוצה להזכיר לה. אז
היו לעיתים "עונות המלפפונים" בו נפתחה מהדורת החדשות בידיעה
שאין כל חדש, ובמקום זה חזרו שוב על הישנות.

היא אשכנזייה יפיפייה עם לב זהב וגוף קטן ושביר. סורקת בעיניה
את מרחבי החלון הפתוח ואומרת כמה הכל נראה כל-כך שקט. נראה. את
הבית הזה שוטף גשם אלקטרו-מגנטי, ולא פלא בכלל שיש לי סיוטים
כשאני ישן. חולם על מפלצות. חולם על חרפת רעב. נשים שדוקרות
אותי בציפורניי חרבות, עבר ילדותי בו אני הולך לאיבוד משוגע
ותקוע בזמן לא שלי.

אנחנו לא נראה טלוויזיה, היא אומרת לי. לאט אנחנו מאבדים חוש
מציאות. לאן אברח מכאן כשאני עייף? קרא ספר, היא אומרת וגוררת
ארגז קרטון ענק מלא ספרים אל אמצע הסלון. המוח שלך אוכל חרא
מהמסך, זה מה שהוא יפיק. לא מתאים לך להגיד את המילה הזאת. אני
לא תינוקת. אבל אני שונא את המילה הזאת. זה משהו אחר.

אני רוצה לחבק אותה. אני גוף גדול וחסון, מסואב, מלא זפת
ובעיות קיבה וצרבות. העיניים שלי שלא רואות הרבה כמוה, והמוח
שמתעתע. אבל אני רוצה לחבק את הטוהר שלה ולהגיד לה אל תדאגי.
אשמורת המפלצת תמיד יאהב אותך ותמיד ישמור עלייך. אשמורת
המפלצת ימות למענך, את יודעת?

היא מביטה בי במבט זך ושונה. כאילו קוראת אותי. כאילו יודעת.
כמו פרח בתוך היער האפל שלי. אתה תאמין באלוהים, אתה שומע? אתה
תאמין בו ותאמין שהוא טוב. מספיק עם כל הריקבון הזה שאתה נותן
לו להיכנס לך לנשמה. אתה תאהב את אלוהים, אני לא אתן לך אחרת.
אתה תאהב את אלוהים כמו שאתה -

כמו שאתה אוהב אותי. אבל היא לא אמרה. היא רק נשכה את שפתה
העליונה כאילו לא מצליחה לשחרר משהו בתוכה, ופתאום שקעה לתוך
עצמה. אין לך כוח, אני חושב. שוקע לתוך המיטה שלי ומדליק
סיגריה. היא מושיטה אלי יד, חזק חזק, מותחת את אצבעות ידה בכוח
אליי, ולא מגיעה. גם אני רוצה להיות ילד, אני אומר לה.