פרק 1


"מה אני עושה פה?" שאל את עצמו שון בתמיהה. הרבי בדיוק סיים
לקרוא את הדרשה. שלוש נשים בלבוש שחור, היטלטלו בבכי מעל הקבר
הפתוח. "יהי זכרה ברוך", אמר הרבי. "מה זו כל הדרמה הזו?", שאל
את עצמו שון. "פסט" לחשה לו אתי, "נו מה נראה לך?". "נראה לי
מה?" שאל. "אתה יודע, לקרוא את ההספד מטעם העבודה". "את
רצינית?". "מה לא שמעת?". "לא?". "זה היה רעיון מצוין, למנות
אותך לקורא ההספד. תוכל לראות זאת כדרך מצוינת בשבילך להגיד לה
שלום אחרון". "של מי היה הרעיון הזה?". "שלי". "תפסיקי לעבוד
עליי, ממתי בכלל קוראים הספד בהלוויה? מה זה כאן? שון קונרי
פוגש את צ'אק נוריס?"  אתי אפילו לא ענתה, היא רק צחקקה ונעלמה
בין הנוכחים בהלוויה. היו שם מאות אנשים, שון לא יכול היה
להכריע כמה בדיוק. "שון, הצלחת לבוא, אני ממש שמח, אין לי
מילים לתאר את האושר הזה, לראות אותך כאן. קיבלתי את ההודעה
בעצמי לפני מספר שעות ולא יכולתי להספיק להודיע לכולם". "בשביל
זה ביטלתי את הטורניר?" חשב לעצמו שון וענה "אתי אשמה, היא
הודיעה לי על כל הבלגאן הזה". "תשמע שון, אם אתה כבר כאן,
לעניין המחליפה, אל תדאג מצאנו מישהי, היא מצוינת, מלאך, אתה
תאהב אותה. היא מתחילה לעבוד כבר בתחילת החודש. אין לי ספק
שתסדרו מצוין בסדר מתוק?". שון בלע את הרוק הפנוי מחלל הפה אל
מעמקי גרונו. שון קיווה שיהיה הוא האיש שיזכה לקידום הנכסף.
התקווה נגוזה ברגעים אלו ממש. בני התפנה לשאר הנוכחים. "היא
הייתה בחורה יפה, כל כך צעירה, כמה חבל". שמע שון, מישהי
ממלמלת בין הקהל. מאות האנשים נהרו לבית הכנסת, שון הובל יחד
איתם בפסיעות קלות. ביחד פסעו האבלים בין שבילי המצבות הקרות,
בבית הקברות בסגולה. "איזה מצב ביש" שון הביט באפר הדרך
"התאמנתי במשך שבועות רבים, ממש הרגשתי מוכן לטורניר הזה,
ופתאום היא מתה עכשיו". הייתה זו הפעם הראשונה שהקדיש לכך
מחשבה, עם כל הטרטורים, ההכנות והריצה שמסביב, לא הספיק שון
לעכל את העובדה הפשוטה ש "היא מתה", מלמל לעצמו בחוסר אמונה.
"שמע ישראל ה' אלוהינו ה' אחד" אמר החזן בבית התפילה הגדול.
קהל המתפללים הסתיר את פניו בעזרת ידו השמאלית וחזר אחרי החזן
בקול מלא ובטונים שונים " שמע ישראל ה' אלוהינו ה' אחד". "מה
זה? אף אחד לא הכין אותי לתמונות הללו". "זה קרה ממש לפני שלוש
שעות" נזכר שון, "ישבתי בחדרי בדירה שלי וקראתי ספר. איך קראו
לו?" ניסה שון להיזכר. קולות המתפללים החלו ונשמעים חלש ורחוק
יותר. הספר היה רעיון של אחותו ציפי. כאשר ציפי הגישה לו את
הספר לא שכחה להדגיש ש"אתה משחק יותר מדי במשחקי מחשב
וטלוויזיה טיפשיים, ההשכלה שלך נמוכה או יותר נכון שואפת לאפס,
אם רק נרצה לדייק. לא יזיק לך לקרוא קצת, לא מספיק להיראות טוב
כדי לתפוס בחורות, אתה יודע". שון נזכר בשם הספר, "קדוש, קדוש,
קדוש" רקעו בעקביהם המתפללים, שון מהר להצטרף אליהם "מה זה ?
מופע האימים של רוקי? מה קורה כאן?". החזן פצח בשירה בקול
גבוהה, חלק מהנוכחים התלוו אליו בשירה. שון פסק מלנסות לתרגם
במוחו את מילות השיר. "הלילה בו הציונות מתה" הספר תיאר את חיי
הקהילה הקיבוצית של שנות השישים או השבעים, הוא לא ממש זכר.
בהקדמה הובטח רומנים סוחפים והצהרה שלא משתמעת לשתי פנים:
"הקיבוץ גוסס". הסיפור נכתב כזיכרון נוסטלגי של ימי הקיבוץ או
כקריאה לעזרה. "כך או כך" חשב לעצמו שון "זה כבר אבוד כבר,
בכלל כל העסק הזה של הציונות התמוטט עם קום המדינה". כאשר סיים
לקרוא את ההקדמה המפרכת צלצל הטלפון: "אהלן שון מה שלומך, זו
אתי". "כן אתי מה קרה, הכול בסדר?" ענה שון במתיחות "לא בדיוק,
זוכר היום בבוקר, שהגענו לעבודה ואמי לא הגיעה?". "כן, נכון".
"וזוכר שצחקנו, אולי קרה לה משהו, נתקעה במעלית, שברה רגל?
מתה? זוכר?". "כן אני זוכר אז?". "אז זהו" חייכה אתי בקלילות
יוצאת דופן מצידו השני של הקו "מסתבר שהיא התפגרה עוד ביום
שישי, תאונת דרכים, פגע וברח, היא יצאה ממקום העבודה של אבא
שלה. אתה זוכר שהיא ספרה לנו עליו ?". "מה? איזה מקום עבודה?
איך זה יכול להיות?". "אז אני מספרת לך, המסכנה יצאה ממקום
העבודה, חצתה את הכביש, ומעולם לא הגיעה לצד השני". "מה את
אומרת". "כן כן, ממש ככה" צחקקה אתי "טוב אני באה לאסוף אותך,
אנחנו מאחרים לישיבה האחרונה שלנו איתה חה, חה, חה". הטלפון
נותק, שון לבש שחור. שון לא יכול היה להסתיר את העובדה שלמרות
שחלפו מאז שלוש שעות, נראה לו שעבר מאז נצח שלם, "או שניים".
בבקשה, אחד המתפללים הגיש לו בחזרה את סידור התפילה. "זה העמוד
הנכון". "שמך קדוש" עלעל, שון בספר, "מוריד הטל, מחייה המתים".
שון שיחק  בעמודי סידור התפילה, עיניו נעצרו על משפט שמשך את
צומת ליבו "אני שלום וכי אדבר המה למלחמה" מלמל שון בשפתותיו.
"אני ממש יכול להזדהות עם המשפט הזה, רגע" הבריק מוחו של שון
"זו יכולה להיות אסטרטגיה מצוינת לטורנירים הבאים". אט, אט
נעלמו מעיני שון כל המראות. חדר בית הכנסת הגדול,
המתפללים,הקולות התפוגגו אף הם. לפתע נשמע פעמון במרכז הזירה.
הכרוז עלה וקרא: "כן גבירותיי ורבותיי, בפינה הימינית, במשקל
10000 טון ועוד המון, האלוף המקומי, המאושר היומי, הזוכה
השבועי, מר עולם במשקל גביע האלופה שון    
  בלה-בלה-בלה". שון היה שחקן. "שון, שון, שון" קרא הקהל
בשמחה מסביב לזירה הגדולה. שון היה שחקן רציני. שון היה שחקן
שכל אימא הייתה רוצה בביתה, בחדר האורחים או בסלון. קנו בובה
שון, קלפים שון, מסטיק שון, בננה-שון, כדורי 'שון': כדורי
שינה, כדורי הרגעה, דקסמול 'שון' סינוס, דקסמול 'שון' קולד.
רבים הם מוצרי ה'שון" שניתן לרכוש. "כל זאת, תודות, לקצת
אסטרטגיה, וקצת כשרון, אני למעשה הוא, האלוף הראשון", חשב שון.
אתי צבטה בו בעצם הבריח. כל הסובבים הפנו אליו את מבטם.
לאט-לאט החלה להתגבש במוחו המחשבה שאתי לא שיקרה לו. כנראה
שבאמת יש איזה קטע של קריאת הספד, ולפי המבטים שנעץ בו הקהל
מסביב, עכשיו תורו:"עבדתי עימה במשך שלוש שנים" פתח שון וקרא
"ובמשך כל הזמן הזה, ישבנו אחד ליד השניה, ככה" סימן שון עם
שתי אצבעותיו "צמוד. לא הייתי אומר שידעתי עליה הכול, אינני
יודע איזה איש יודע להגיד שהוא יודע הכול על מישהו אחר" מלמל
בטון נמוך, הוא לקח נשימה עמוקה "כן הייתי אומר שידעתי עליה
הרבה, מי היא, מה היא אוהבת, מתי היא עושה מה ועם מי, ולמה, או
כמה אם בכלל. אני אתגעגע לחיוך שלך כשאת מתעצבנת כשהדוחות לא
מגיעים בזמן. לאישיות הכובשת. אישיות כל כך ייחודית וכל כך
שנויה במחלוקת, שפשוט קשה לתאר במילים". בכי נשמע פורץ מהקהל.
" יצא לנו, לפתע אני נזכר, לדבר גם על דברים כאלה, אני לא יודע
אם אמצא מישהי כמוך, שאוכל לשתף עימה את החוויות שלי ואת
התחושות שלי". שון הפסיק לרגע ולו רק בשביל המתח הדרמטי " אני
זוכר" פצח מחדש  "כאשר שאלתי אותך 'ומה את היית רוצה?' ענית לי
'שייקחו זר שושנים, כאן, מהארץ, מהשוק הזה שבו אני עושה קניות
כל סופ"ש, ויפזרו אותו על החוף של תהיתי'. תמיד אהבת את תהיתי.
יש לך תמונה של החוף הזה ואני מבטיח לך, לא. לא היום, אבל מיד
אחרי שהמחליפה שלך תתאקלם אסע אל החוף בתמונה ואפזר שושנים
אדומות על החול שם". שון במהירות הפך לכוכב היום. ידיים,
לחיצות, חיוכים, "כן, ומה היא סיפרה?". שאלה בלה הדודה שרצתה
להכיר קצת יותר. "תודה לך, תודה לך, ממש עזרת לי" קיבל חיבוק
אוהב מאיש זקן. "תמונה? פרחים? ממש התרגשתי" צחקה אתי" יאללה
HOTSHOT " היא סימנה לו שהגיע הזמן לזוז. הוא חייך אליה בגבה
מורמת " כל כך מהר? דווקא שמתחיל להיות מעניין? נו טוב בואי
נזוז". המנוע נדלק המכונית שייטה לה על הכביש בין גלי הרדיו
השונים "עוד חוזר הניגון שזנחת לשווא". שעון עם ידו הימינית על
השמשה, חשב שון על המוות. "תגידי" שאל אותה באחד הצמתים.
הרמזור עוד לא התחלף ירוק והמכונית שמאחוריה צפצפה בכל כוחה.
"סעי כבר גברת" צעק נהג המכונית. "איזו פזיזות" התפרצה אתי. "
ואתה מתפלא שדברים כאלה קורים תגיד?". "האמת שכן, איך ידעת?".
" זה נשמע ככה, אתה לא אומר דבר מההלוויה רק מהרהר כל זמן,
ניחוש טוב". "אז מה, זה לא נראה לך קצת מוזר?"שאל שון. "מה?".
"האופן?". "איזה אופן?". "האופן שבו היא מתה כמובן, זה לא נראה
לך קצת חשוד? אולי?". "לא ממש חשבתי על זה". "ממש לא מסתדר לי,
אני לא יודע מה זה בדיוק". "אז אתה הולך לחקור". קרצה לעברו
אתי. "למה אתה תמיד יושב על נקודות? איפה אפי?" פצח הרדיו לפתע
פתאום בקולי קולות. "אימא'לה, מה זה?" קפצה אתי והנמיכה את
הרדיו. "את מוכנה להחזיר את העיניים שלך אל הכביש?". "בסדר למה
אתה צועק?". "זו כבר פעם שנייה שאת עושה את זה, ועוד באיזה
תזמון את עושה את זה. בדיוק כשאנחנו חוזרים מהלוויה של מישהי
שנהרגה בתאונת דרכים, תאמיני לי יש לך דרכים לשגע לי את היום".
"טוב בסדר מאמי, מה שתגיד, נתראה מחר". שון נזרק מהסוזוקי אל
המדרכה . דלת המכונית נטרקה מאחוריו בעוצמה. כלב רחוב חום קטן
הביט בעיניים כחולות שאומרות הכול. "אני מאחר בחצי שעה
לטורניר, כמה חבל". היה ברור לו שלא ייתנו לו להיכנס. הוא פתח
את הדלת לדירה. "איחרת גבר" מני, השותף, כבר היה בסלון במצב
כורסת-תפוח, מקליק ומשחק במשחקי המקלט השונים. "אנחנו עוצרים
את לוח השידורים שלנו בעקבות פרסום דוח וינוגרד" בקע מהרדיו
קול חינני "בעקבות הדוח היועצים שלנו ממליצים למשולש הזהב,
לקחת את הרגליים או לחתוך לעצמם  את הראש. לאורך משדר השידורים
המיוחד נתמקד בדוח המדובר, כמו כן, נראיין חייל שחזר מהתופת".
"תגיד, לא היית אמור להיות בטורניר היום?". שון, שהתגורר יחד
עם מני בדירה שכורה בת"א, הסתובב הלוך ושוב במטבח. "מה? כן,
לא, הייתי בהלוויה של מישהי שעבדה איתי בעבודה". "מה?" קפץ מני
מהכורסא "מי זאת? בת כמה היא? איך היא נפטרה?" שאל מני. שון
הרתיח את הקומקום, " זה נראה כמו זמן לחשבון נפש קטן" חשב שון
" איזה יצור חלש אני" חשב "יום אחד עובד ולמחרת יכול למות".
"סיפרתי לך עליה" ענה לבסוף " פאני, האחראית שלי, מצאו אותה
מרוחה על כביש באזור התעשייה קרית אריה. היא נדרסה ביום שישי
לפנות ערב". "נורא" ענה מני " איך הדברים האלה נופלים עליך
משום מקום". "כן" הסכים שון ונשך את שפתיו. "ומה עם הטורניר?".
"נו הייתי בהלוויה, הלך הטורניר". יללה נשמעה מחדר האמבטיה.
"מה זה?" שאל שון "מה זה מה?". "לא שמעת יללה?" שון פתח את דלת
האמבטיה. פודל  חום וקטן יצא בריצה וחצה את הסלון אל מני. "שון
תכיר ג'ו, ג'ו שון". "מה עושה כאן כלב?". "ידידה שלי ביקשה
ממני טובה עד שתמצא לו בית". "אז אתה פשוט מארח אותו עד שזה
יקרה?". "משהו כזה, למרות שנראה לי שאני פשוט יאמץ אותו".
"נכון ג'ו?". ג'ו לא אמר הרבה, הוא רק קשקש בזנב בשמחה. "לא
נראה לי שהוא מתנגד" חייך מני. "אולי אני מתנגד?". "אתה? עזוב
אותך שטויות שון". לא היה לו עצבים לזה, יותר מדי דברים קרו
היום. "החיים לא כאלה נוצצים אחרי שעוזבים את הבית, גם לא בעיר
הגדולה", חשב שון והפעיל את המחשב. "היינו שמה מחלקה שלמה, אבי
ויוסי, ושמשון, ומאיר" נשמע קול גברי מהרדיו. "תראה מה מצאתי "
צעק לפתע מני "זו תעודת השחרור שלי מהצבא, חייל אמין" הקריא
מני מהתעודה "ומסור ביצע את עבודתו מהימנה, מה זה בכלל
מהימנה?". "אתה צוחק?" ענה שון "לי עדיין יש את הספר מטקס
הטירונות". "באמת?". "בטח, אני אפילו זוכר את שתי הציטטות
הראשונות שם: והגית בו יומם ולילה כי אז תצליח ודרכך תשכיל,
ומה היה השני?" שון ניסה להיזכר הוא משוכנע שזכר  את הציטוט
הזה: "הסייף והספר ידריכו אותך כרוכין מהשמיים". "סחטיין"
הצדיע לו מני. "הגענו לפרדס קטן ליד בית דירות גדול, באישון
לילה, מאיר סימן לנו שאנחנו נשארים בפרדס, אני ויוסי קיבלנו את
המשמרת של לפנות הבוקר. דווקא במשמרת שלנו יצאו שני אנשים
מהבניין, התחלנו לפתוח באש. עוד לפני שהפלוגה שלנו הספיקה
להתעורר נשמעו פיצוצים. הם ירו טילי כתף מהבניין לתוך הפרדס.
המסוק חילץ אותי ביום למחרת". "מה דעתך?" שאלה הקריינית
החיננית "כחייל שחזר משם, עם המראות הקשים הללו? האם על ראש
הממשלה ושר הביטחון להתפטר?". "בוודאי, הם הובילו אותנו לשם
מבלי לקחת בחשבון את הסיכונים. מבלי לטרוח לברר מה מחזיק האויב
בידיו. הם שלחו אותנו, לתוך הכאוס הזה, עם מטרות שלא ניתן
לממש. יש אמרה בלקיחת החלטות שאומרת, אם אין לך ברירה למעט
אפשרות אחת, כנראה שמישהו אחר גורם לך להחליט. הם לא מושכים
במושכות, ראש הממשלה הובל למלחמה הזו על ידי לחצים מבחוץ
ומבפנים. החברים שלי שאיבדתי שם, נפלו סתם, ללא סיבה נראית
לעין. החברים שלי נפלו בגלל החולשה של המנהיגים שלנו. אני גם
שמח על כך שלרמטכ"ל היה את האומץ להתפטר עוד לפני הוועדה. שום
דבר לא יחזיר את החברים שלי לחיים, אבל לחשוב שהאנשים הללו,
שאחראים למותם ימשיכו לשלוט במדינה? לאן הם ייקחו אותה? להיכן
שהחברים שלי נמצאים עכשיו?". "כן, תודה לך עמוס, לפני שנצא
לפרסומות, צוות האולפן כאן מצטרף לקריאתו של עמוס: אהוד חביבי,
שמע אולי הגיע הזמן שתחזיר את המפתחות?". "תגיד עוד מחלקים
בכלל ספרי תורה בטקס הטירונות?". "אני לא יודע, ענה מני, אני
חושב שהפסיקו עם זה". שון סגר את דלת חדרו. קולות מאווררי
המחשב גברו על שידורי הרדיו. שון הספיק לשמוע את וינוגרד מסכם
"לצערנו, יש דעה רווחת לקוות לטוב ולתת לדברים להסתדר מעצמם"
לפני שהעלה את המשחק במחשב.

קפיטן ג'ק יצא מהחללית שלו אל נמל התעופה 5ZX. קפיטן ג'ק מעולם
לא יצא מהספינה ללא אקדח מגנום שהצמיד בעזרת חגורת עור חומה
לחזה המסוקס שלו. קפיטן ג'ק היה לוחם חלל זקן שראה הרבה במהלך
חייו. למרות גילו המופלג, 53, הרגיש צעיר בגוף ובנפש. ג'ק זיהה
לפתע חללית מוכרת. למזלו טייס החללית יצא ממנה בדיוק כעת.
"שלום" פנה ג'ק לטייס הצעיר ושיערו הגולש. "שלום, אני מכיר
אותך ?". "אני חושב שכן" ענה ג'ק "לא נפגשנו במקרה ברצועת חלל
6?". הטייס הביט בג'ק, "כן, נכון, אתה טסת כל כך לאט כמעט
התנגשתי בך, אני זוכר עכשיו". "כן, כנראה טסתי כל כך לאט שהיית
חייב לצפצף לי בחלל?". "כן אז?" שאל הטייס. "אז זהו ש" ג'ק
הוציא את המגנום וירה לטייס הפוחז כדור אחד בראש "אף אחד לא
מצפצף לג'ק, לא בחלל הנודע ולא בחלל הלא-נודע". הגופה התבוססה
מעט בדמה על רצפת תחנת החלל לפני שנעלמה. מעבר בדלת פלדה
והליכה במסדרון חלודה, הובילו את ג'ק אל תוככי פאב גדול, אל
הפאב המרוחק ביותר בגלקסיה. "תביא לי 2 פסלי קונטניון" צעק אל
המוזג. אחד הנוכחים סימן לו להתיישב בשולחנו. היה זה אדם לבוש
גלימה שחומה בלויה. "אז אתה מעוניין לקחת חלק בטורניר החלל
הגדול?". שאל אותו הקבצן הזקן. "כן. שמעתי עליו מזמן, סוף, סוף
יש לי הזדמנות. החללית שלי במיטבה". " אני מוכן לעזור לך, יש
לך את התשלום?". "ג'ק הוציא מכיסו הפנימי שקיק חום. ג'ק פיזר
אבנים נוצצות על השולחן ועיניי הזקן נצצו. "הישר מהמכרות,
משובח, בבקשה זה בשבילך". הזקן הגיש לג'ק שבב. "מה זה?". "אלו
הנקודות ליעד הבא שלך". "היעד הבא?". "כן, אתה רוצה להשתתף
בטורניר לא?" חייך הזקן "אז אתה תצטרך לקנות לך כרטיס, הכתובת
בשבב". "טמיר 9?" הוא התקין את השבב בנווט הראשי של הספינה.
"לא רק שזה מחוץ לגלקסיה" חשב ג'ק "המקום עצמו מקום מסוכן, לא
ידעתי שהתיישבו שם אפילו". ג'ק סימן את המטרה ובפזיזות שמתאימה
לילד עלה למהירות על חלל. אזעקת ההשתלטות על הספינה התרחשה מיד
כשיצא למהירות "על-חלל". כל המערכות הממוחשבות למעט הנווט
האוטומטי נשלטו על ידי האויב. ג'ק ידע שהוא נתון לחסדי האויב
עד שייצא ממהירות על חלל. "לעזאזל עם הפזיזות שלי" נזכר ג'ק
לפתע "האנדרואידים בספינה". הדלת נפתחה, אל גשר הפיקוד נכנסו
שלושה רובוטים דמויי אדם. ג'ק נורה פעם אחת בראשו לפני שנשכב
על רצפת החללית בגשר הפיקוד. "שיט" צעק שון אל חלל החדר "מזל
שיש שמירה אוטומטית אני אתחיל שוב מחר, הפעם אני אוריד את
הרובוטים לפני שאקפוץ לי ככה לעל חלל". הפעמון בדלת צלצל.
"שון" צעק מני מהסלון. "יש לך כאן אורח". "מה תשתה?" שאל שון
את הפקח שהתיישב על הכורסא בסלון.                      
"לא, לא תודה, תראה" פנה הפקח אל שון "באתי בנושא מותה של אמי,
עוד לא מצאנו את הפוגע ואנחנו לא שוללים דבר, אני מבין שמערכת
היחסים בינך לבין המנוחה הייתה מתוחה למדי". "כן נכון" מצמץ
שון. "ממה שאני קורא כאן בדוח צעקת עליה מספר לא מבוטל של
פעמים, ואני מצוטט: הלוואי שתמותי, שתיקברי בגיהינום הללויה,
שתיחנק נשמתך וכדומה". "כן, נכון, לא הייתי אחד מאוהדיה".
"בנוסף לכך, אני קורא בדוח,  שאתה ומספר אנשים נוספים הייתם
מעורבים בעלילות קונדס כנגד הנפטרת". "כן, מעשי קונדס כמו
בביה"ס". "למשל" המשיך השוטר "פעם שמתם לה סיכות על הכסא".
"נכון, הטבענו את הסיכות בשמן מכונות, היא התאשפזה לשבוע, היה
ממש מצחיק". אמרתי את זה בקול רם? שאל שון את עצמו. "תשמע שון,
הראיות לא לצדך, אני חושש שאאלץ לבקש ממך להישאר בארץ עד תום
החקירה". "ידעתי מההתחלה שמשהו חשוד בסיפור הזה, זה לא נראה
כמו תאונה רגילה". כאשר עזב השוטר, הרגיש שון איך לאט לאט, הוא
מדרדר לעלילת סרט אימה סוג ב' המשודר בשעות הקטנות של הלילה.
"בהתחלה הורג הרוצח את הקורבן הראשון, ואז על הצופים לנחש מי
יהיה הקורבן הבא... "