[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








היכן היא נמצאת כרגע? משוטטת בין מאות אחרות. האם היא בכלל
חושבת עלי, האם היא תדע את כל שלימדתי אותה? לא אשכח את הרגע
בו ראיתי אותה לראשונה: מראה נקי, פשוט. היה ניצוץ שובה בפשטות
הזו שכן היא שבה ובליחה בראשי כמו מגדלור מרוחק, שאין לדעת את
מיקומו המדויק, אולם ללא ספק הוא שם. מגשש בתוך האפילה המתווכת
בינינו, פחדתי לקרב אליה פן אנפץ את הפנטזיה, או משום שסירבתי
להאמין שהיא אכן שם. הבעיה המרכזית עם הללו שהן לעולם באות
בשתי פנים: שחוק וקסם מחד, כיעור ולעג בדיעבד.. עם צאלה הייתי
שקוע כה עמוק, נכנסתי לקצב ממכר שכזה, עד ששכחתי את עצמי. מצד
אחד להישאב ולהתמסר בן-רגע זה נפלא; להרפות מהמושכות ולו רק
כדי לתור עולם שטרם הכרת. מאידך, אותה הפעולה בדיוק עלולה
להתברר כהרסנית. מאמין שחשוב לאדם להישאר נאמן לעצמו, לא
להדחיק זהותו לפינה, אני מעדיף לשמור על קו רצוף. ערמומיות
עשויה להיות לעזר, אך רק במידה וזו נעשית במכוון - שלא כמו אלו
המדברים מבעד למסכה מבלי להבחין בה.
    האם היא אכן שם, האם זו היא, כיצד לגשת אליה? זו השאלה.
והיא חידה לי.
    אולי מה שמתאים לי לא בהכרח מתאים לה. אולי, על-אף יופיה
והדרותה, מיועדת היא לאדם אחר, או אולי לזמן אחר. אולי אינני
מספיק בשל בשבילה. אני מתאווה שתהה שלי אך עלי להמתין פרק זמן
סביר ולו למקרה שהיא זו שתפגין את הסימן הראשון. בכל מקרה
אמשיך לנווט ולגשש את הדרכים המובילות אליה. אני אלמד אותה,
אבין אותה.
    כלל אין היא יודעת שאני כאן. אך כמו צייד פרפרים
בלתי-נראה אני מלקט כל מילה שלה, לוכד כל רעיון, מנציח את שביל
קליפות הבוטנים שהם רק שלה. חשוב שזה ייצא מדויק; כולי תקווה
שבמידה ויסתדרו הדברים נכונה יכופרו לי כשלונותיי הקודמים.
מדוע אני דרוך כל כך. מנין מגיח החשש הזה? זה זה. זה חייב
להיות זה. זו כנראה ההתרגשות המפורסמת עליה דיברו כולם: אותן
מערבולות וזרמים שמסמפנים את הרשמים, את המחשבות ואת הזמן. היא
כנראה לא תכיר בי לעולם. מעולם לא חשתי צורך כה עז להיות עם
מישהי; מעולם לא הייתה נשמה כה חשופה מולי. נשמה אשר טמנה
צלקות ושסעים שנועדו רק לעיני. היא עוד תבחין בי, אני יודע
שאני היחיד המסוגל לעזור לה בתוך עולם המלל ההולך-וגווע הזה.
    כלל הבעיה שאני נמוך מדי. יתרה מכך, תמיד הרגשתי כמו גבוה
הכלוא בגוף של נמוך. אינני סתם נמוך: כשמביט בי זר יהיה זה
הרושם הראשון שיקבל. הרושם השני הוא ההתעסקות הכפייתית בפרטים
על פרטים, שעל פניו אין בהם דבר. המחנק בתוך הגוף המצומק,
והניכור מכתלי הצינוק, פעלו לשני הכיוונים: תמיד הבטתי החוצה
במבט מטושטש רפה עיניים, עוד שהאחרים מעולם לא הצליחו לראות את
מי שאני באמת. או לפחות ככה זה מרגיש. במידה מסוימת, העצימה
הנכות הזו את רגשותיי לקיצוניותן. אם כעסתי אז זעמתי, אם שמחתי
אז קפצתי, אם התאהבתי אז קנאתי. בתור אחד נמוך תפרתי חליפות
גדולות ממידותיי. לא רק זאת, אלא שאת אותן החליפות תפרתי
מכפתורים; תמיד בניתי מסגרת עוד טרם שראיתי את התמונה המלאה;
תמיד הרביתי (להגעיל) בפתיחות ובתיאורים מיותרים. פוחד להישאר
מאחור, להיוותר מיותם, הרביתי לזנק In medias res. סבלנות אינה
הצד החזק שלי. יתכן שמשום כך פיתחתי חוש צדק כזה מעוות, כזה
שמתאים רק לי. יתכן שבגלל זה אני כל-כך עקשן. אני זוכר כיצד
לפני שנתיים ישבתי ותכננתי את העיצוב לחדר-הקריאה שלי.
מהמנורות, דרך צביעת הקירות ועד להתאמה בין השטיח לבין המצעים
של המיטה - הכל לפרטי פרטים. האימאג' של החדר העתידי דגרה חזק
כל-כך בראשי עד שערב אחד, כשנכנסתי לאותו חדר-עיון, הכתה בי
תדהמה נוכח הקירות החשופים. כן, לפעמים אני יכול להיות גם
מבולבל שכזה, אך תתפלא עד כמה אני צלול. כנראה שרוב הזמן הייתי
פשוט ילד מפוחד ומבולבל שהצמיד שמות-תואר לאיבוד הדעת: "כעס",
"שמחה", "אהבה" . . . הבעיה שלא למדתי להתמודד עם אכזבה.
    כיצד אוכל לעזור לה למצוא את מקומה אם בעצמי איני מצליח
להתייצב על נקודה ארכימדית אחת. כל הזמן לפעמים, כל רצף
לסירוגין, כל מקום לפרקים, כל סתירה אמת, כל אמירה הסתייגות,
כל כוונה חרטה. יותר מידי "אולי", פחות מידי הכללות. או להפך.
אני יודע שכאשר אמצא אותה אמצא גם את עצמי. מוספים קורט של
תקווה, ממתינים מספר לילות עכורי דאגה וחשש, שוקלים את כלי
התיווך המתאימים, יוצקים את הכל על דף-אפייה, והתבניות כבר
תעשנה את שלהן. ניתן לפלפל או להחריף, כדי שיערב לחיך, ולא
פחות חשוב - אנינות הריח, שכן האחרון מפעפע לכל קצוות החדר.
משתלם לדבוק במתכונים ישנים שהצליחו ולהימנע מפרצי
יצירתיות-של-הרגע שלרוב מתגלים כלעג-של-מחר.
    זהו זה מספיק עם הבלבלת. אחדל מן המחדל ואצעד צעד. עדיף
לפעול מאשר לשבת ולהתבשל בתוך קדירת הלו רק הרוקחת על גחלי
הייאוש. קדירה מכושפת, לחשים לוחשת. רגשות אינה בוררת, כן זוהי
קדירה סוררת. מקננת קינאה, מניקה קינה. מטביעה אהבה בבועת
בעתה, מלבה בלילה בתיבול בלבלה. קדירה נרגשת רגזת ניגרת; משטנת
שנאה שאינה מסוננת. גועשת-בוחשת קדירה מקודשת, תלכוד גם אותך
היא ברשת. די עם התירוצים! "אינה בשלה", "רחוקה", "איפה אני",
"איפה היא" . . . הכל נמצא כאן. זהו זה.
    אז רגע, על מה בעצם הסיפור(?). אין סיפור. יש רק נרטיב,
דמות דוברת, תקוות, פחדים ולבטים. יש סגנון, יש צורה, יש סדר
והתוכן מופיע היכנשהו באמצע. אם בכל זאת מתעקשים, אז הסיפור
עוסק בחומות, צלקות ומה שביניהן; הרצון לעזוב-את-המקום המתעמת
עם הרצון של לא-לצאת-את-הדעת; פקפוק ביכולתו של המלל לתווך בין
-;- לבין :;: , לבין... משהו שאולי ישנו אך לרוב איננו.
צורת-שיח שאינה חותרת להגיע לעיקר, שאינה מורה על דבר, שחוששת
להישמע נדושה, או פוליטיקלי מופרזת באנדרסטייטמנט, שמשפט
הפתיחה יהיה פצצה וכל השאר ייכתב מאליו. דברים שמדברים מבלי
לומר דבר, אבל לא במסווה של התנצלות מתחסדת, או אקספוזיציה
ראוותנית (איני מוכן שייקחו אותי כציניקן). אולי מתכון או
הוראות-שימוש או הנחיות-להפעלה, (מחשבות על פסיקים המבהירים
רבות, אך אין להשתמש בהם במשפטי או ואו), במסווה של עוד רצף
מתגלגל, מתפתל, מתנחשל, משתלשל, משתגל של מילים נרדפות ומצלול
שלא אומרות לי יותר ממה שאני צריך לדעת. סיפור על תהליך, סיפור
על מעבר.
    אז מדוע אני כה נמשך אליך, מדוע איני מסוגל להרפות ממך.
הכיווץ שנמתח מהפופיק ועד לסרעפת, כמו ציפייה למשהו שלא ידוע
אם ניתן כלל לצפות לו. אני וכל חוסר הסבלנות שבי נאלצים
להמתין. "2780 יצירות מחכות לאישור. . .". עכשיו מתחיל החלק
הקשה. מתדיין עם עצמי בשיאי רהיטותינו, אני שוכח את המילים. רק
מחשבה בודדת נותרת: אני תוהה האם זה זה. היכן את נמצאת כרגע?







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
זה סלוגן
רציני.






(אבל הוא לא
נראה ככה כי הוא
על רקע כתום)


תרומה לבמה




בבמה מאז 30/6/08 9:31
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
הוגו דה הנד

© 1998-2021 זכויות שמורות לבמה חדשה