זה מתחיל כמו מכתב
אבל סביר להניח שזה יגמר כמו סתם עוד שיר קינה.

על ירח שכבר לא מתחדש רק תמיד קרב ובא
על שדוחפים אותך לעמוד ולא רואים שלמטה אין ריצפה

כשאתה תלוי על קש ומסתכל אחורה והעולם כמשקולת בגבך
שאומרים שמבינים ושתאמין שיש כאלה שאפילו בעדך,

ופתאום יש שני צדדים ובאופק כבר הכרזתם מלחמה.
והודר מדים כי זו התשובה אבל מי בכלל שאל פה שאלה?

וכשאנצח כקין אסתיר בבושות פנים את אותות הגבורה?
פשוט תסמכו על התבונה שלי, על הכאב שבי, על ההחלטה.

ומי היה מאמין שאני אאבד שוב את דרכי
אחרי שכבר מצאתי עלה של זית
וכשהמהומה תשכך אולי אני אמצא קורת גג
אבל זה כבר לא  יכול להיות הבית.

ואל תכעסו אם הפניתי גב
כשגם חבר כי קרוב מסתכל עלי בחמלה חונקת
רק תנו לי קצת שקט לנשום
לפני שאחזור לרדוף אחרי ההמולה הסחרחרה שמתרחקת.