|
שוב אני מסתכל במראה ורואה
תווי פנים של אהבה נורא תמימה
זה מרגיש לי מאוד נוח ותוך רגע
אני מתחיל לברוח, למקום שקט.
ואני רץ בלי לשאול שאלות
משהו מבפנים לוחש לי סודות
משונה ההרגשה שזה רק אתה ואתה,
ורק לרגע בודד אין דבר אחר
קשה מאוד להוציא הגה ולדבר,
ואז פתאום לרגע מסתגר,
מיופייה של האמת מסתנוור,
כמוה אין באף מבט בעולם,
מביט על הכפיל מולי ונעלם.
וזה נורא מוזר להרגיש לא קיים,
מבין שהמראה בתוך הבטן כל הזמן,
פוחד להביט פנימה וליפול,
למצב רגעי שרואים בו הכל. |
|
|
הלכתי לכיכר
רבין, איפה
שרצחו את רבין,
עמדתי בנקודה
שרבין עמד בה
פעם אחרונה,
עברה בחורה עם
כלב, בדיוק
כשחשבתי כמה חבל
שלאה כבר לא
בחיים, זה גרם
לי לזיקפה.
שאלתי היא:
האם אני
נקרופיל?
זאופיל?
או סתם
נוסטלגי?
יוסי עמוס חזה,
בשאלה ליגאל
עמיר או לאחותו
הדס עמיר, תלוי
את מי שואלים. |
|
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.