היה מסיר את כובעו בהיכנסו אל חדר עבודתו
פורע את השיער דרך הרגל, מגרד קלות בפאות הלחיים
וישר היה ניגש אל הספרייה, נזהר שלא לדרוך על החתול
המתחכך כנגד רגלו.

מייד הציקו לו הנעליים,
היה חולץ אותן מבלי לפתוח את קשרי השרוכים
היה עורם את הכרכים העבים בזרועותיו
נושא אותם אל שולחן העץ הכהה
כחתן הנושא את כלתו מעבר למפתן הבית
גורר את כפות רגליו על השטיח הכבד
ובכך נפטר מהגרביים המציקות.

היה מרתיח מים לקפה ומשחרר את העניבה
מוזג ספל אחד בלבד, בהתעלמו כליל מאורחיו היחידים
הם מכנסיו
היושבים לבדם על כורסת העור בלי איש בתוכם,
נשאר אך בכותונות פשתים דקיקה
פרומת צווארון וחפתים,
היה רוכן אל שולחנו עמוס הספרים
היה פותח אותם בשקיקה סחרחרה בידו השמאלית
בהתחלה לאט, כמחפש עמוד זה או אחר
אך מהר מאוד היה מכיר בהם את שחיפש
ומדפדף בהם הלוך ושוב כבתוך שלו
ממלמל קצוות ציטוטים שלמד על פה.

נשען היה על מרפק ידו הימנית
מניע קלות את אצבעותיו התלויות באוויר,
כמו מלטף את אותם חמוקי רעיונות
המתערטלים בעצמם לפניו
מראים טפח ומכסים טפחיים  
וכשהיו מתגלות האמיתות במערומיהן
אל מול עיני הכרתו,
היה מסיר את כותנתו...
לא רצה שיהיה כל חיץ בינו לבינה
במעשה אהבת החוכמה.