והתודעה שלנו הרי
מופרכת מעצם קיומה
לידתה בפרדוקס
מורכבת מתחושות ומחשבות
שאנו נוטים לחשוב
שהן מהות קיומנו האנושי
כפרטים עצמאיים ומודעים
כשבעצם
התחושות והמחשבות כולן כאחת
תוצר של פעילות כימית
שאין אנו מסוגלים בכלל
להתחיל להבין
אבל מי בכלל זה האני הזה בעצם?
תאים מיקרוסקופיים שמרכיבים את האיברים שבונים את הגוף שלי?
ואולי אני בכלל התוצאות של המעשים שלי?
הנוכחות שלי?
הקיום שלי בעולם?
אולי אני אין
והכל נדמה לי סתם?
אם אני יכול לקחת חומר
שיעשה לי להרגיש שמח
כמו שאני יכול לקחת
חומר שיעשה אותי עצוב
אז למה להתאמץ
להיות אדם פיכח
הכל תגובות כימיות
מה באמת חשוב
ואני האמנותי, מי הוא זה? מי זה הוא?
אותיות שמתגבשות למילים שבונים משפטים שמרכיבים שירה?
ובהכרח כשאני כותב, האם זה מתוך הכרח או שיש לי בחירה?
אולי המשמעות של הכתיבה שלי היא
הרווחים שבין המילים
הכוונה הנסתרת?
יכולה להיות תשובה אחרת?
לפעמים אני חש משמעות שהיא מעבר לי
המילים נכתבות מעצמן
מתעצבות על ידי המבנה שנבנה בתוכי מבלי דעת
לעתים רחוקות שולח יד ומנסה לגעת
בדרך כלל זה מתפוגג בי באותו שבריר השנייה
כאילו יש משהו נסתר שלחוותו מותר אבל אין נגיעה
אני לא כותב
רק מתעל מילים
אני לא יוצר
רק מתווה שבילים
ביני לבין הפואטיקה יש מעין הסכם
לא כתוב, לא קבוע, לא מוכר
היא מעצבת בשבילי את האותיות למשפטים
אני מפיץ אותה בכל מקום שרק אפשר
לפעמים אני רוצה להיות
אף אחד ושום דבר
אל מול גלי האוקיינוס
מתחת לכפות תמר
על אי נידח בשום מקום
לשכב בצל ולהניח
לרוח ללטף אותי
לזמן לחלוף
למועקת הקיום אותי להזניח
בדרך לשום מקום
את עצמי שוכח
במרחביו של היקום
הגועש והקודח
מנסה להיות נקי יותר
רגוע ושמח
נושם, עוצם, חולם
נוגע ובורח
לעתים מייחל כי הייתי
אדם מן השורה
אחד כזה שקם כל בוקר
לעבודה, ולשגרה
שאינו מוטרד משאלות הקיום
מתהיות על צדק, אמת, משמעות
שמסתפק לפעמים בכלום
או אולי בבינוניות
לפעמים אני מתאמץ בשכנוע עצמי
שהשאיפה מיותרת
שאינני חייב להיות מיוחד
שביכולתי להיות אחרת
להתפשר על חלומות ולחיות
עם עצמי בשלום יחסי
ליהנות משלווה של נפש תמימה
ולחיות באופן יותר מעשי
פעמים אחרות אני נתקף דחף עז
לעזוב את הכל ולברוח
לשתות עד שוכרה ברחוב מזוהם
מעצם קיומי לשכוח
להתגורר בדירה שכורה ומוזנחת
כאות לאפסות היותי
לכתוב שירים קצרים ולחוש את עצמי
משורר עד עמקי נשמתי
להיות אמן מיוסר ועלוב
שכותב אומללות אך מפחד לחיות
ולהאמין שגדולתי עוד תוכר יום אחד
ושמי ירומם עד לקץ הדורות
