09:10
אף פעם לא ראיתי את עיניה של הדס רושפות בזעם שכזה. היא נחשבת
לסופרוומן של בית החולים. שנינו בני אותו גיל, והיא כבר הספיקה
להתקרב לסיום ההתמחות ברפואת ילדים, לשרת כקצינה בחיל הרפואה,
ולהביא שני זאטוטים לאוויר העולם. מאות שעות שינה חסרות לגופה
הקומפקטי הממושקף וההיפראקטיבי, ועדיין היא מתרוצצת ממקום
למקום, דיבורה האוטוסטרדי ועיניה המתניידות גורמים לך לחשוב
שהפיוזים אצלה עובדים על כוח גרעיני. כן, הדס מספיקה לעשות
הכל, ובגדול. היא תמיד הייתה דארלינג לאומי, שגם בעת התרתחות
לעולם לא תמצא אותה גוערת בדציבלים אימתניים.

אבל בשבת בבוקר זה קרה. כן, אני תמיד מאחר 10 דקות לתורנות
השבת. משהו בשעון הביולוגי שלי, אי שם במעמקי ההיפותלמוס נדפק.
ידעתי מראש שגם השבת זה יקרה, ולכן התרעתי מראש, יום קודם: אני
מאחר 10 דקות. הגעתי למיון בחוסר רצון משווע להתחיל עוד תורנות
שבת אימתנית. זו תהיה השבת השניה ברציפות, והתורנות השלישית
בשבוע. תורנות שבת במיון היא לא דבר של מה בכך: עשרות הורים
מציפים את המיון מבוקר עד בוקר, ואתה לבד מנסה לתזז משל היית
דיילת על מטוס 767. המנטליות הישראלית עושה גם היא הרבה חשק,
כשההורים צורחים, משפילים, ונגררים לאלימות. אז הגעתי שוב
לתורנות שבת בדאון גריידינג רציני.

הנחתי את הילקוט, והדס פערה את פיה ושטפה אותי בקיתונות. האמת?
אני לא ממש מאשים אותה. גם לה כבר נמאס מהתורנויות, מההתמחות
הנלעסת כמו מסטיק, מההורים גסי הרוח, מכאבי הגב, מהמחסור העז
בשעות השינה, ומעוד שבת שנהרסה אחרי תורנות שישי מתישה. הדבר
האחרון שהיא צריכה הוא אותו איחור של מושתן שכמותי. בעידנא
דריתחא העדפתי להשפיל מבטי אל הרצפה, ולהפטיר לעברה: סליחה.
סיפתח מדהים, לתורנות עוד יותר מדהימה.

12:00
ההורים לא פוסקים מלהגיע. בוקר שבת במיון נחשב למגעיל במיוחד,
שעה שכל המקרים המטופשים ביותר של הורים לחוצים בטירוף לא
נותנים לנו נחת. עוד תינוק שהקיא פעם אחת אתמול, עוד ילד שהעלה
חום ל- 37.7, או ילדה שסבלה מעצירות אך רגע לפני ההגעה למיון
כבר ילדה את פרי בטנה. קיוויתי כל כך שאספיק לסיים את הפרק
הראשון של הארי פוטר באנגלית שגנבתי לעדי, אבל גם ארוחת צהריים
הגונה לא הספקתי להכניס אל פי.

18:30
היא נפטרה - אמר לי אסף, הסטאז'ר החביב שסייע לי בתורנות. הלב
שלי החל לפעום, פניי החווירו. אחרי שנה שלמה של סבל, הלכה
לעולמה הצעירה בה טיפלתי בחודשים האחרונים. היא נאבקה במחלה
ממושכת מלאת מסתורין, עברה עשרות הדמיות, פרוצדורות, קיבלה
טיפולים נסיוניים, לקתה בוירוס נדיר שכרסם במערכת העצבים שלה,
ואז החלה ההידרדרות. כשהגיעה לראשונה אלינו למחלקה בקיץ
האחרון, היא עוד התהלכה, שוחחה איתנו וחייכה מידי פעם. בחודש
האחרון כבר הייתה מוטלת על המיטה, כשגם עיניה כבר פסקו לרצד.
מידי פעם נאלצתי להנשים אותה, כשההפרשות גדשו את קנה הנשימה
שלה וגרמו לה לחנק. עתה, לאחר חיים לא חיים, נגאלה מיסוריה.
יהי זכרה ברוך.

21:00
נולד לרקוד והישרדות כבר החלו. ההורים יצרו שני "מחנות" בחדר
המיון: בחדר האינהלציות צפו בעלילות רקדני טמירה ירדני, ובחדר
הטיפולים הוקרן המתחרה עתיר התקציב מהאיים הקאריביים. כמה דקות
אל תוך התוכנית וכבר הוזעקתי למיון טראומה. מד"א מדווח על ילד
פצוע תאונת דרכים בדרך. זמן ההגעה המשוער 5 דקות. סיימתי
משימות אחרונות במיון הילדים ושעטתי לעבר הטראומה. למזלי מצאתי
את הילד הפצוע - בן 10 שרכב על אופניו בעוד רכב חתך אותו
והפילו אל הכביש - כשהוא בהכרה מלאה אך כאוב. שעתיים מאוחר
יותר אאשפז אותו במחלקה הכירורגית להשגחה בת לילה.

03:00
שלחתי את אסף לישון. תמיד תענוג לעבור איתו את המשמרת. הוא
לעולם לא יתלונן יעבוד בלי הפסקה ויפציר בי להעיר אותו בלילה
על כל עומס הכי קטן. ואני, רחמן שכמותי, מעדיף לתת להם להנות
בתקופת הסטאז' משינה עריבה בתורנויות. ההתמחות תיראה אחרת
לגמרי, הוא עוד ירגיש זאת על בשרו היטב. קצת אחרי, שמעתי
צווחות אימים בשערי חדר המיון. ילד בן 4 התעורר משנתו בכאבי
בטן איומים. אבל לא הם שגרמו לא לצווח, אלא ההיסטריה מבית
החולים. צווחות כאלה כבר זמן רב שלא שמענו. הוא הרעיד באישון
לילה את בית החולים, לא איפשר להתקרב אליו. לא הצלחתי לערוך
שום בדיקה גופנית ופניתי מיד לבדיקות הדם. תוך צווחות אימים,
הצלחתי להחדיר לפעוט עירוי. שעה אחר כך חזרה ספירת הדם שהראיתה
על תהליך זיהומי. הפניתי אותו לבדיקת כירורג, וידעתי - הילד
מתאשפז בחשד לאפנדיציטיס.

תוך כדי המשך צווחות וצרחות האימים של הפעוט, איבדה האחות
רונית את עשתונותיה. היא רק מטר וחצי, תימניה גאה וחרוצה,
נחשבת לאחות חרוצה ומהימנה אך בעלת פה ג'ורה שאינו חוסך את
שבטו. היא גוערת ונובחת בכל שתחפוץ, ובעיקר בי. ידעתי זמן רב
שאני לא כוס התה שלה. אין לי מושג למה. כבר התרגלתי שמי שגבוה
מידי, בולט מידי, מפורסם מידי, מדבר יותר מידי - גם חוטף יותר
מידי. אולי העובדה שאני מורגש תמיד בשטח גרם לה לתעב אותי כל
כך. היא נהגה חדשות לבקרים להמטיר שקרים וסילופים אודותיי,
אותם נאלצתי להכחיש אחר כך במשפטי דרייפוס שנערכו לי אצל מנהל
המיון.

הפעם, אולי בשל צווחותיו של הילד, התנפלה עליי הגמדה בגסות רוח
משפילה, וגערה על כך שכל משמרת איתי היא מנסה להחליף, שכל
עבודה במחיצתי היא סבל בל יתואר, ועוד כמה אמרות שפר על
אישיותי ונפשי. הדחף להביא אותה בפאנץ' ולהגיע לסיפוקה, גרם
ליפעת לשכוח שהיא מכוונת לאדם שמעולם לא הרע לה. לו צווחותיה
לא היו נעשות קבל עם ועדה, למול הורים במיון בהם אני אמור
לטפל, אולי הייתי גם עונה לה.

במקום, ובשעה העשרים וחמש לתורנות, כשעיניי טרוטות ואדומות,
שתקתי, כשאני מושך בכתפיי ורק חושב, כמה שמח הייתי לפני
ההתמחות, עד כמה החלום להביא מזור לעולם מתנפץ פעם אחר פעם,
במין אינרציה פנימית המזינה את עצמה. אומרים שלא משנה עד כמה
רוצים משהו, אלו שהכי סובלים - הם אלו שלא יודעים מה הם רוצים.
אבל לפעמים, כשאתה יודע מה אתה רוצה כבר מגיל 4, חולם על דם
יזע ודמעות מאחורי הסטטוסקופ - מגיע יום והחלום מתנפץ בחוזקה
אל מול עיניך. לא נותר אלא לאסוף שוב ושוב את שברי החלום
ולקוות שיום חדש יבוא, הרבה יותר יפה.