יש רגעים, רגעים של בפנים שאתה מרגיש שעוד שנייה, אתה לא תהיה
כאן יותר. לפעמים אתה חושב שהגיע הזמן לקחת איתך משהו קטן
וללכת. ללכת למקום שאין בו הרבה אנשים, שמעולם לא היו שם הרבה
אנשים ולחזור עם מטען, גדול, כבד, בלב. להפיל אותו על כל אדם
ואדם שהכאיב לך, ששנא אותך, שתיעב אותך. ולא כדי שיכאב לו, לא.
רק כדי שיתחיל להתמודד עם מה שאתה סיימת כבר מזמן.
יש רגעים שאתה חושב שאם היה עוד בן אדם אחד בעולם שהוא קצת
כמוך, אתה יכול להיות הרבה יותר מאושר, הרבה פחות בודד, יותר
אוהב, פחות שונא. היית יכול לעוף בחלומות, לנפץ אשליות,
לחיות את החיים, איתו. לצחוק, לבדר, אותו. לאהוב, לנשק, לחבק,
אותו. והוא אותך, תמיד.
אבל כשיש מישהו כזה,
החיים, כנראה, לא מציאות.