עמדתי אז מול מצבת השיש הקרה ובכיתי.

הדמעות זלגו ללא מעצור, שאלתי את עצמי שוב ושוב, למה?

ביכיתי את מותו של היקר לי באדם.
ביכיתי את גילו הצעיר שנגדע.
ביכיתי את חיי הריקים ללא נוכחותו האוהבת, התומכת.
ביכיתי את צחוקו שלא ישמע עוד, ביכיתי את חיוכו ושתיקותיו.
ביכיתי את סופו שסימל לי התחלה קשה עוד יותר מבעבר.

בכיתי על שלא ארגיש שוב את זרועותיו נכרכות סביבי בחיבוק
מגונן.
בכיתי על שלא אשמע עוד את צחוקו המתרונן.
בכיתי על עזיבתו את העולם שלי לעולם אחר.
בכיתי על שלא יהיה פה בשבילי יותר.

בכיתי... ולא ידעתי על מה אני בוכה.

לא שיערתי את לילות הביעותים שיחזרו על עצמם כל לילה.

לא ציפיתי ללילות הקרים כשלא יהיה לצידי.

לא ידעתי עד כמה אוכל להתגעגע ולו למבט עיניו.

עמדתי אז מול מצבת השיש ובכיתי.

בכיתי ולא ידעתי על מה אני בוכה.

היום אני יודעת שביכיתי אז את מותי שלי עם היטמנו באדמה...