אהבה...
סם החיים...
הלכתי אחריו כמו הלך צמא במדבר בעקבות צלילי פכפוך מעיין.
הלכתי אחריו בלי להביט סביב, סמכתי עליו בעיניים עצומות. לא
חשבתי שיפנה לי את גבו כך פתאום. אחרי כל מה שעברנו יחד, זה
היה נראה לי הזוי מדי...
נמוג לו השכל הישר, רק אותו אהבתי, רק אותו ראיתי. שקריו נדמו
לי כרומנטיקה, מגעו נדמה לי כאהבה טהורה. לא שמתי לב איך טבעתי
עצמי בתוכו, מאבדת את זהותי אט אט. והוא שהיה צריך לשמור עליי,
רק פגע בי יותר ויותר, לא נתן לי מרחב, לא נתן לי לחיות ואני
קראתי לזה אהבה...
אני יודעת שיש עוד הרבה כמוני, מחפשים, משתוקקים, ומאמינים בכל
מחיר שיש עוד אהבה בעולם ויש עוד טוב.
היום אני כבר לא יודעת מה זו אהבה, אני לא יודעת אם היא בכלל
קיימת, או שהיא סתם אשליה שאנחנו יוצרים לעצמנו כדי להרגיש טוב
יותר עם עצמנו. אבל תמיד אמשיך לחפש.
היא קיימת, האהבה, ובטוח שהיא כואבת. חמקמקה, מתפתלת ומייסרת.
אך מי שכבר זכה בה...  באהבה האמיתית והטהורה, הרי הוא בר מזל,
ואם הניח לה לחמוק ממנו הרי שאין בעולם אויל גדול ממנו...
הטיפש הגדול ביותר הוא האחד שמדמה לעצמו אהבה, הוא מפסיק
לחפש אותה ומחמיץ את החוויה העמוקה והאין סופית ביודעין...
מחשש שלא ימצאנה...
והתבוסתן, שבכוונה תחילה בוחר להיות לבד, חסר אהבה. הרי הוא
מונע מעצמו את כל עולמו, כי לא חיפש אותה מעולם...