ראיתי אותו לשבריר שניה, והרמזור התחלף. התפתיתי לנסוע אחריו
אבל התעשתתי מהר. הוא היה אחד מאותם אנשים שכולם מסובבים
אחריהם את הראש ולא בגלל שהם יפים באופן מיוחד או משהו אלא
בגלל שיש בהם איזה קסם שממגנט אליהם את הסובבים אותם...

מישהו מצפצף לי מאחור וצועק: "מה את חולמת, סעי כבר" הוא עוקף
אותי ומסיים את נאומו הקולני במילים: "מי נתן לך רישיון
י'צולעת..."

אני ממשיכה לנסוע ולא יכולה להפסיק לחשוב עליו. אני משתעשעת
ברעיון שאולי הוא היחיד בשבילי ואני עכשיו החמצתי אותו, בגלל
שלא היה לי האומץ לנסוע אחריו...

אני לוחצת על דוושת הגז, בתוך שניות אני רואה את הגבר שצעק עלי
קודם. אני מאיצה עוד יותר ועוקפת תוך כדי צפירה, שילמד לדבר
יפה...

אני חוזרת לחשוב עליו, הראשון שהעתיק את נשימתי לרגע. אני רואה
קיוסק ומאותתת ימינה לחניה. אני אקנה לי משהו לפצות על אובדן
נשמתי התאומה..

יצאתי מהאוטו ואני שומעת צפירה מאחורי, בטח זה האיש המגעיל
ההוא שבא לברר מי נתן לי רישיון. אני לא מתייחסת. אני שומעת
דלת רכב נטרקת מאחור ושנייה אחר כך מישהו נוגע לי בכתף...

אני מסתובבת במהירות והנה הוא מולי, אביר חלומותי. עליו חלמתי
בחצי שעה האחרונה...

אני לא יודעת מה להגיד.

"היי" הוא אומר, "אפשר להזמין אותך לקפה?"
"כן" אני עונה וליבי מתרונן באושר.
אנחנו מתקדמים אל הקיוסק, רגלי צועדות להן בקלילות ופתאום הוא
לא לידי. אני מסתובבת ורואה אותו מתקדם באיטיות לעברי בצליעה
קשה...
הוא נעצר ברגע שהנחתי את עיניי עליו...
"אם זה גורם לך אי נעימות... אז לא חייב..." הוא אומר, "פשוט
הרגשתי שהיה שם משהו, איזה רגע, לפני שהתחלף הרמזור..." אני
מנידה בראשי לשלילה.
"לא שמתי לב, חשבתי על משהו..." אני עונה ומרגישה איך אני
מסמיקה מהשקר הגס.
הוא מביט בשעון שעל פרק ידו.
"נהיה מאוחר..." אני אומרת
"כן" הוא מאשר את דברי במנוד ראש עצוב.
אני חוזרת לאוטו, רגלי כמעט ובוגדות בי, אני מתיישבת ליד ההגה
ונושפת את האויר מראותיי...
הוא באמת אדם שכולם מסתכלים אליו, יש בו קסם אבל הוא צולע. זה
יביך אותי. ומה החברים שלי יגידו?
אני מתנערת מהמחשבות ואומרת בלב לעצמי: "צאי מהאוטו, את לא
תסלחי לעצמך אם תיסעי מכאן, לא תרגישי אנושית יותר בחיים..."

אני יוצאת מהאוטו ומעיפה מבט סביב, אני רואה אותו יושב לו
בקיוסק עם כוס הקפה שלו, קורא עיתון. אני טורקת את הדלת
בהחלטיות ומחישה פעמיי לרחבת הקיוסק.
"היי" אני אומרת כשאני מגיעה אליו
הוא מרים את עיניו מהעיתון ולא עונה.
"בוא נתחיל מההתחלה" אני לוחשת.
"אפשר להזמין אותך לקפה?" הוא שואל ומחייך
"קפוצ'ינו" אני מתיישבת בחיוך רחב.
"אני יואב" הוא מושיט את ידו.
"רקפת" אני לוחצת את היד המושטת.
"יופי של שם רקפת..."

אחרי שעתיים כשאנחנו עדיין בקיוסק, נהנים משיחה קולחת, אני
מודה לקול הקטן בלב שלי שאמר לי לצאת מהאוטו. ליואב אולי יש
בעיה ברגליים אבל הלב שלו בסדר גמור. יש לו גם חוש הומור והוא
האחד שמוציא החוצה את הטוב שבי...

יואב הוא הנשמה התאומה שלי, הנשמה שלו לא צולעת אפילו בקצת ואם
לו לא מפריע שהרגלים שלו לא כמו של כולם אז למה שלי זה
יפריע???