יש לי תולעים בראש. כן, באמת, אני שומעת אותן זוחלות לאט. בלי
לדבר, הן רק אוכלות, חושבות שיהפכו לפרפרים, אבל אחר כך הן
יורקות. בגלל זה הכל יוצא בחלומות, אפילו שאני מכסה את עצמי
טוב טוב לפני שאני נרדמת.
פעם אחת הן אכלו כל כך הרבה עד שלא הצלחתי לשמוע את המורה
מדברת, אז חלמתי עליה בלילה. היא דיברה בכל מיני מילים גבוהות
שלא הבנתי ובחצאי משפטים שנגמרו לא בדיוק בזמן.
התולעים ניסו לירוק, אבל הפעם לא הצליחו, אז במקום להמשיך
לאכול ולהתנפח כמו בלונים, הן הוציאו מהדרך השניה. את זה כבר
אני הוצאתי מהפה.
כל בוקר מול המראה אני מתחננת בפניהן שיצאו משם כבר, אבל הן לא
מקשיבות. אוכלות ויורקות ולועסות ויורקות. הרופאים אומרים שאין
לזה טיפול, רוב האנשים שיש להם תולעים בראש מתים בסוף, בלי
התראה. פשוט מתים.
עכשיו כשחושבים על זה באמת לפעמים נגמר לי ה...

חוץ מזה, הגעתי למסקנה שאני שונאת אנשים. מלבדך. עוד כמה
נקודות קטנות שעוזרות לי לדעת מי אני. כשאני רצה לספר לך
בדמיון כל מה שקרה לי שניה אחרי שהתולעים שלי מקיאות זכרונות.

היא קיללה אותך היום. אמרה שאתה בן זונה ושהלוואי שתמות. כל
הבטן שלי התמלאה פרפרים בלי כנפיים שלא הפסיקו לזוז ולצרוח. אז
הבנתי שבדבר אחד אני לא צריכה להקשיב לך; אני לא צריכה לדבר עם
אנשים, לספר להם מה עובר לי בראש. רק מהפחד שיצאו לי מילים
כאלה על אנשים כמוך אני אסגור את הפה שלי במאה מנעולים לפחות.
רק מהפחד שבטעות אקלל אותך, שאייחל לך למות או ללכת.
הפרפרים מדברים שיחות קטועות
לא היגיוניות.

הם מדברים על חיים
שפתאום נעלם.
חושבים שהוא נחטף
או אולי נרדם.
ואשתו, היא בוכה כל כך הרבה
שכבר נגמר לה הדם.

אז אולי זה מה שקורה לאנשים שסובלים מתולעים בראש. אולי הן
דווקא כן הופכות לפרפרים שזזים וצורחים וגורמים להם לדמיין
דברים נוראיים, לחשוב על דברים שגומרים להם את הדם.
ואמרתי שאתה לא חייב להיות כאן יותר. אני לא מחזיקה אותך ברשת
כמו שהם מחזיקים אותי. אתה יכול לקום וללכת אם אתה חושב שהזמן
שלך הגיע. אני לא אשכח אותך, כי אחרי שתלך, תישאר אצלי בראש
עוד הרבה זמן. התולעים אכלו כל כך הרבה ממך והן יקיאו אותך עוד
הרבה מאוד שנים, אולי עד שאמות, והפרפרים ימשיכו לזוז ולצרוח
אותך עד שיחזור להם ההיגיון. ומי בכלל שמע על פרפרים עם
היגיון. אז תהיה בטוח שאתה יכול לעזוב בשקט, לצאת לחופשי,
לשתות את המילקשייק שאתה כל כך אוהב,
כשהכל מתערבב ובכל זאת
אפשר להבדיל בין טעמי הפירות.
תמיד אמרתי לך שזה מסוכן, אבל אתה לא הקשבת לי. שתית עד שהיית
מתפוצץ ומחייך, יושב - שוכב על הכיסא, שפוך כזה, עם הרגליים
פתוחות, ככה כמו שבנים יושבים, ואני נהייתי יותר מבולבלת ממך.

עכשיו אני רוצה שתלך. אולי אם תלך הכל יעלם. אולי אם תלך
הפרפרים לא יציקו לי עם שאלות ואני אדע בדיוק מה אני ומי אני
ולמה אני כל כך אוהבת אותך.