"יש מגוייסת חדשה !" צעקה ד'2.
"תביאי אותה אליי" קראה ל' וניתקה את הכבל של המוניטור מהאצבע
שלה. ניתן היה לראות אותה מחלון הטירה יורדת לאור פלורסנט
מכושף במדרגות.
"הממממממם... היא נהדרת !" חייכה ל' אל שארית החדר בעודה מביטה
דרך עדשות המשקפיים של המגוייסת לעיניה של המגוייסת החדשה
שלהן,"בדיוק איתרתי אותו" הצהירה וחיברה את המוניטור חזרה
לאצבעה.
המסך נדלק, נקודה זוהרת בצבעי אדום היבהבה על משהו שנראה כמו
מפה, "ז', בואי נראה אותך !".

במקום אחר בזמן אחר ישב ילד ליד מול המחשב שלו כשהוא גולש
בפורום בו הוא מגיב... "1 הודעות שלא נקראו" התריע הצג בצבעי
תכלת בהירים.
"מה ? 4 בלילה." חשב לעצמו הילד וראה בעיני רוחו איך יצור קסום
מסויים משתמש  בשעה הערמומית הזו למשוך אותו מבעד לצג אל הצד
השני... אבל אולי זה רק הדמיון שלו.

כמה חודשים אחרי זה הכיר הילד את "לאבטוחה", השיר ברקע היה
שלה, משהו של פריקים, הוא לא בדיוק תפס את העניין. זה היה הערב
שבו הוא ראה לראשונה תחתונים של ילדה, משום מה, היא התרגשה
מהעניין הרבה יותר ממנו.

רק ארבעה ימים עברו מאז ש"לאבטוחה" זרקה את הילד המסכן שכמעט
ובטוח בכה, מכוסה בתפוז ומנסה להסתיר את פניו עם הכובע של
החולצה כמו מצורע שכרגע נמסר לו שיש לו איידס.
וכבר מצא הילד את לשונו בפיה של  "אוהבתאמא", מלמד אותה לנשק
כמו שצריך... עם טעם של פופקורן בפה, והסרט שהם הלכו אליו בכלל
לא היה משהו, הסוף מאכזב והיא גילתה לו מה הולך לקרות. וואלה
לא ידע למה היא נפרדה ממנו, הוא דווקא היה משפר לה את המצב...
אבל הם נפרדו.
מאז עברו כבר חודשים, הוא נפל וקם בין "נמוהילדה", "איכסתימן",
"לגמרימצח" ועוד כאלו ואחרות... את נמו הוא לא מצא, תימן לא
היתה חבר'המן, ומצח... טוב, שום דבר לא נמשך לנצח.

הוא התקשר ל"חמישי", אחד מחבריו האמיתיים באמת באמת וביקש ממנו
את הטלפון של "הודעהב4בלילה", הוא לא טלפן אליה ב4 בלילה אבל
היה די מאוחר, יכלו לראות ירח כחול.
בפעם הבאה שראה את 4בלילה פנים מול פנים הרגיש כאילו הוא עומד
מול יהלום לא מלוטש, יופי קורן ובדיחות עילגות התרוצצו לכל עבר
אבל כל מה שרץ אצלו בראש זו היא במכונית מירוץ כתומה.
כשהיא אחזה בזררועו, ליפפה את כולה סביב אותה זרועה ולחשה לחש
של מכשפות שהתחרז עם "אתה שלי", שלושת חברותיה בטירה צהלו
משמחה, ונדמה היה שאף המוניטור שהיה מחובר לאצבעה של ל' שיחרר
צהלת שמחה.

בעולם שלנו, אין מקום למכשפות. הן נהנו יותר לקרוא לעצמן "דת"
או "כת". אבל בשביל האפלוליות שבכישוף בחרו בשם "גנבות
המחשבות"... האמת, שלא היה להם יותר מדי כוח כישוף בכלל...
רגע, משהו קורה ! "זה רגע האמת !" קראה ל', מפנה את ראשן של
עמיתיה לכיוון הצג.

הלב שלו דפק כמו נקר על העץ המתוק בעולם בעוד הראש שלה התקרב
לשלו וכשהשניים התאחדו, פרץ עצום של חום עבר דרך כל כולו, מהלא
נודע דרך הראש מכוסה השיער אל השפה התחתונה, העליונה ואפילו
הלשון לא כולל. אולי אפילו אל 4בלילה, לכו תדעו.
המחוג על המוניטור בטירה עם ארבעת המכשפות תקתק תיקתוק מחריש
אוזניים אבל כל מי שהיתה בחדר לא יכלה שלא לשמוח, ל' שיחררה
חיוך ענק מצדו האחד של פניה שנדמה היו צעירות בחמש מאות שנה
לפחות

שנה בילה הילד במחיצת 4בלילה, ואפילו יצא לו להיות עם 4בלילה
ב4 בלילה !...
למרות שהיא הפגינה שעמום מדי פעם, לא היה אכפת לילד, הוא הרגיש
את כולה כמו נהר של להבות, כמו שיר ישן על אבירה צרפתית ואש,
כשהוא האש, והיא האבירה המעצימה את להבותיו בכל מגע, כמו עץ
להסקה.
הם גמגמו ביחד משהו טפשי, דבר שגרם לילד לתהות בקשר לבטחונו
הנפשי. אבל עם אהבה כזו, מי צריך כל דבר אחר?
הפרידה שלהם היתה ממש מוזרה. לא היה ברור מי נפרד ממי אבל
הייתם יכולים להיות בטוחים שזלגו דמעות. שבעיניו היו רסיסי
זכוכית נוזלית, שמתקשים בדרך לרצפה ,מתנפצים על החולצה הירוקה
שלו, מקרינים השתקפויות של האור בגווני הקשת ונמעכים בעדינות
לתוך הבד. למרות שהוא היה מבולבל מדי בכדי להתפעל מהם.

"לעזאזל !" קראה ל' בקול, "היינו כל-כך קרובות !" קראה וחבטה
במוניטור חסר האונים עם אגרופה הקמוץ. על המוניטור האפור היה
קו של טעינה, אחד כזה שנדמה היה שיסתיים בכל רגע, ואפילו היה
כתוב שם "זמן נותר : 1 שעה ו30 דקות" לרגע, עד שזה השתנה ל"זמן
נותר : 1 מילניום ו315 שנים"... אפילו למכשפות מערכת ההפעלה של
חלונות עושה בעיות, מהר היא שמרה את ההתקדמות לפני שיעלה המסך
הכחול.
"נותרה למנוולת עוד שעה אחת נוספת בלבד !" רטנה אוהבתאמא, אה,
התכוונתי, ד'1.
"היא תשלם על כך... כל הזמן הזה... אה ! פשוט בא לי להרוג אותה
!" צרחה לאבטוחה, אה, ב'.
"אמרתי לה, אם היא תפריע לתוכניות שלנו הפעם והוא לא ישוב
אליה, אני אטיל עליה בכל כח הכישוף שנותר בגופי כישוף הרחקה!"
הצהירה ל'.

המכשפות שלנו, נקרא להן ב', ד'1, ד'2 ,ל' וז'. לפני כן היו גם
נ', ע', ומ' אבל הן היו חלשות מדי נפשית ולכן ל' נאלצה "לטפל"
בהן.
אותה חבורה של שורדות ממורשת עתיקה לא היו שונות בהרבה מנשים
רגילות, האמת שלא שונות בכלל. וכאן נכנס הילד : כשחשבו המכשפות
הצעירות על דרך שבה יכלו להשיב לעצמן את כוחם הן נזכרו בנוסחא
המוכרת של הפיכת דמיון לכח כישוף, אבל נדרש לשם כך מקור עצום
של דמיון.
ז' ישבה בחדרה כשהיא קיבלה הודעה במחשב שלה, שעיטר את פניה
הלבנות בצבעי תכלת וירטואלים, עד מהרה מצאה את עצמה בטירה
האפלה של שאר המכשפות עם הידיעה שהיא עצמה מכשפה. במסך המחשב
שלידה היבהבה נקודה אדומה על מפה של עיר מסויימת באזור השרון,
מקושטת בתרשימים מסובכים ודיאגרמות שמצביעות שבאיזור הזה הרמה
הכי גבוהה.
"מה זה ?" שאלה, למרות שתמיד הבינה דברים מסובכים כאלה.
"זו," ענתה לה ל' המכובדת "המטרה שלשמה את כאן." וחיוך מרוצה
נפרש על פניה.
"כן" הסכימה ד'1, "לקח לנו שנים אבל לבסוף מצאנו. מצאנו אדם
אחד שמשמש כשער מעבר לדמיון, אנחנו נגנוב את היכולת הזו ונשאיר
את גופתו איפה שהוא" היא הסבירה. "אך חסר לנו דבר אחר" טענה
ל'.
"מה ?" שאלה ז' בעוד ל' כבר מיהרה לענות... "אהבה."

ככה גנבות המחשבות שילבו את זרעיהן בחייו של הילד, החל מאותו
תפוז מכושף ועד לכניסתה המרשימה של ז' לחייו. ונדמה היה שהכל
הולך כמתוכן ובקרוב כל חמשת המכשפות יוכלו לעשות כל אשר עולה
על רוחן, אבל הבעיה הגדולה ביותר היתה גם הפתרון - אותה אהבה.
זה קרה באחת מאותן שיחות הלילה בין הילד לז', או איך שהתרגלנו
לקרוא לה - 4בלילה, כשהשתכרה 4בלילה מהאהבה הגדולה שהציפה אותה
דרך חיבור הטלפון המכושף ,פלטה משהו מטופש שהסיכוי שהיתה יודעת
אותו בלי לקרוא את המחשבות שלו הוא קלוש אבל הילד לא באמת שם
לב לזה, כי הלב שלו היה אצלה. הוא רק צחק מעט מצירוף המקרים
וכינה אותה "גנבת מחשבות".
לבה של 4בלילה נדם למשמע צירוף המלים הללו. היא הבחינה במה
שהיא עושה לאהובה.

ברגע זה התחילו כל הבעיות אצל גנבות המחשבות.
שעות של מריבות וויכוחים בין ז' אליהם, מליון נסיונות של ז'
לשכנען שעליהן לרדת מהילד ולמצוא פתרון אחר, כל זה על רקע אותו
צג, שהתמלא אט-אט בטעינה מכושפת על רקע של חתלתולים בשולחן
העבודה ושולה המוקשים-המשחק שכל מכשפה צעירה אוהבת לשחק.
ז', שהיתה טיפוס לא החלטי בהחלט התלבטה שעות בין להציל את חייו
של הילד ולעזוב אותו לבין ליהנות משעותיה האחרונות של האהבה
שלהם, להרוג אותו וליהנות מאותם נעורי נצח אשר חלמה עליהם.
היא אפילו עזבה אותו מספר פעמים, ומיד חזרה כמצוות הממונות
עליה לאותה אהבה משכרת, אבל הפעם - היא החליטה.

ההחלטה האחרונה שלה הכעיסה את הכת הרבה יותר משיכלה לדמיין.
כשחזרה לטירה שלהן, תפסו אותה עמיתיה וכבלו אותה לכיסא, אם
הילד היה רואה את זה, היה מבחין בעול שנוצר על היופי של פניה
כשמשקפיה נפלו לרצפה ברעש קטן אך מהדהד ושיערה השחור איבד
מתלתליו. ל' הרימה את ידיה המכושפות ,הטילה בכישוף :"הבוגדת
לכלום אינה נעלמת, אך תשוקתה, כמו מראה מתהפכת. בעוד זורם דם
בעורקיי, תן לכישוף זה את מימיי, והרחק בוגדת זו ממטרותיי".
אני אף פעם לא מבין למה כשמכשפה מטילה כישוף היא חייבת להשתמש
בחרוזים, אבל ניחא.
ז' זהרה עקב הכישוף, השתחררה מכבליה ועפה חזרה לביתה במרחק.

וככה נשארו עד היום הילד ו4בלילה... תקועים לנצח במרחק כמה
תחנות רכבת ביניהם.
ל', נקרא לה "יותרמדיצוחקת", עדיין מנסה להתחבר ללבו של הילד
ללא הצלחה. גם ד'2 ,נקרא לה "פריקיתאש" לקחה את הנסיון שלה,
והפעם, הילד הוא זה שזרק אותה.
עוד מספר מגויסות לכת ניסו את מזלן, כמו "לאקיימת" ו"ערפדעאלק"
אבל אף אחת מהן לא הצליחה להוציא ממנו חצי מכלום.
והילד, נקרא לו... טוב, איך שבא לנו, הוא עדיין פנטזיונר...
אבל למרות שהמכשפות לא הצליחו לגנוב ממנו את המחשבות, שלא לדבר
על לשתול מחשבות...
עד היום...
הוא לא יכול להפסיק לחשוב על 4בלילה.