[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







חנוכה אור
/
הפעם אחרת

בס"ד

כשיצאתי, כבר שלט הלילה ברחובות.
רגליי היו הולכות בעוד מחשבות ללא סוף מסתחררות בתוך ראשי.
הוא ודאי דואג מאוד או אולי כועס הוא, שואל את עצמו, שוב, מדוע
היה צריך בחייו את העול הזה. אותי.
רגליי נעצרו, עמדתי מול דלת ביתנו ששלט נתלה עליה ושמותינו
חרוטים בו.
נשאתי מבטי וראיתי כי אור דולק בחלון.

לפני שלוש שנים, כשעוד הייתי נשואה לשמוליק, הייתי אוגרת
בזיכרוני את שמות האנשים איתם עבדתי באותו היום ובלילה הייתי
לוחשת באוזנו את השמות הנבחרים, אותם נעניק לילדינו. הוא היה
צוחק לי, מלטף את שערותיי ואומר שעם אוסף השמות שלי, אצטרך
ללדת כל שנה שישייה.
לשמוליק לא היה אכפת משמות, הוא רצה להחזיק ילד בידיו ולשמוע
מפיו את המילה "אבא".
בל"ג בעומר ביום ההולדת האחרון שלו, הבערנו מדורה גדולה בחצר
עם המון חברים, לפני ששמוליק כיבה את 26 הנרות הדולקים על עוגת
השוקולד שענת הביאה, הוא העביר את מבטו בין כולם ובסוף שם את
עיניו עמוק בתוך עיני ואמר: "אני לא יכול לבקש להיות מאושר
יותר, אז הלוואי שהכול יישאר בדיוק כך."  הלב שלי איים
להתפקע.
                   
בקיץ של דם, אש ותמרות עשן, הוא התייצב להגן על המולדת.
בעת קרב אחד פגע כדור בזרועו,הגיבור שלי, המשיך להלחם עד שכדור
נוסף שחדר לחזהו הכריע את גופו והפכו לגוויה.
מהלוויה שלו אני זוכרת בליל קולות ומראות ואת ידיה של תמר-
אחותי, האוחזות בכתפיי ומנסות להשיבני שוב ושוב לקרקע.

ביום החתונה שלנו הגיעו חמש מאות המוזמנים, לבושים במיטב
בגדיהם ומדיפים ריח בשמים, הם רקדו, חיבקו, נישקו, הצטלמו
והחמיאו. היו אלה אנשים שבאמת אהבתי, אך הייתי חסרת סבלנות,
בתוכי האצתי בהם כי יסיימו את רבע העוף והאורז שלהם במהירות
ילכו לבתיהם ואשאר סוף סוף לבד עם שמוליק.
אותם האנשים הגיעו גם ללוויה ולשבעה, אך הבגדים שלהם היו קצת
פחות יפים והם השאירו אחריהם ריח זיעה חריף שעמד בבית.
הם ישבו על הספות הכחולות שלנו, דיברו על מזג האוויר, על
פוליטיקה, הסתכלו בתמונות שתו לימונדה, החזיקו בידי, נאנחו
וניסו לעודד.
בסוף הם כולם הלכו לבתיהם והשאירו אותי לבד. הפעם בלי שמוליק.

הבור הגדול שנחפר באדמה בכדי לקלוט את גופו היפה של שמוליק
שלי, נפער גם בתוך נשמתי, בתוך חיי.
החיים הפכו למדבר ענק בו כשלתי אובדת ובחומו הצורב יבשו
דמעותיי.
בלילות הייתי מתעוררת מבועתת ולא היה קול שמלמל מתוך שינה "מה
קרה נסיכה?" לא היה חזה משרה ביטחון עליו אפשר להניח את הראש,
כי את החזה הזה חוררו והקול והכול נקבר בעומקי האדמה.
שנים חייתי בארץ קרה ללא קרקע.
איש לא ידע שאני נוסעת באוטובוס בכדי לא לנסוע באוטו שלו, שאת
הדרך למכולת אני הולכת דרך הגשר למרות שדרך החורשה אפשר לחסוך
שבע דקות, שאת סדר הרהיטים בבית שיניתי ואת התמונות והספרים
שלו סגרתי בתוך ארון נעול.
אמרו עליי שאני חזקה ויודעת לעמוד בהצלחה בסבל.

ערב אחד הגיע עדיאל לארח לי חברה ולהכין לי שקשוקה חריפה כמו
שאני הכי אוהבת.
הוא הניח את הצלחת לפניי, הכין לעצמו קפה וחייך כשהביט בי
אוכלת.
יש לו את האף החד והסנטר של שמוליק, אבל העיניים של שמוליק היו
צוחקות ובהירות והירוק בעיניים של עדיאל כהה ועמוק. הוא תמיד
היה נראה מבוגר יותר למרות השנתיים המפרידות ביניהם.
כשטלפן בצהריים לשאול מתי אכלתי לאחרונה שקשוקה, אמר שהוא רוצה
שנדבר.
עדיאל שתק והייתי שלווה.
"אני עדיין זוכר את הפעם הראשונה שהגעת אלינו הביתה", הוא
אמר.
"היית חייל אז",  חייכתי. "התביישתי כל-כך",  גיליתי לו.
"הם אהבו אותך מהרגע שהגעת", אמר.
"זה היה לפני מאתיים שנה".
"לא מיכל." הוא הזדקף בכיסאו "על זה רציתי לדבר איתך..."
כשסיים את דבריו, הביט בי, מצפה לתגובתי והאדמה שוב התמוטטה
תחת רגליי.
הצלחת עם התבשיל המפורר אדום- צהוב העלתה בי קבס והרחקתי אותה
ממני.
דמעות החלו זולגות על לחיי.
"למה את בוכה?"
פניו הדאוגות אל מולי הכאיבו לי. שתקתי.
"זו גם מצווה", אמר, "להעמיד זרע לאחי..."
מחשבות ורגשות בתוכי, נאבקו ונלחמו זו בזו.
"תגידי משהו", התחנן.
"תלך", אמרתי.

כעבור חודשיים עמדנו תחת חופה והמסך בעיניי טשטש את פניי
האנשים ששוב הגיעו עבורי.
הערב שהיה צריך להיות המשמח ביותר בחייו של עדיאל, היה עגום
ומאופק, אך בירוק העמוק שנכנס לתוך עיניי, ראיתי אושר שקט.
שמוליק אמר לי פעם, שאם עדיאל היה מוצא אותי בתחנה ההיא באותו
היום, היינו גיסים, הוא תמיד חשב שעדיאל רוצה בי, אפילו שהיה
בן הזוג של ורד יותר משלוש שנים. אף פעם לא שאלתי את עדיאל
מדוע לא התחתן איתה.
לאחר שקודשתי חיבקה אותי דליה, חיבוק חזק ולא הרפתה, היא
הרטיבה את בגדיי הלבנים בדמעותיה ולחשה באוזני  "אנחנו תמיד
משפחה". הלב שלי שתת דם.

בחודש הראשון לנישואינו, לא הלכתי לשמוליק. בבית החדש שלנו
עמדה צינה, הקירות הלבנים והערומים סנוורו אותי ולתוך המרקים
שהייתי מבשלת לעדיאל היו נופלות טיפות עיניי, גדולות וחמות.
עדיאל ניסה לשמח ולפנק אותי בכל דרך, הוא קנה לי שוקולדים,
תכשיטים ופרחים צבעוניים, היה חוזר הביתה עם כרטיסים להופעות
וסרטים, מזמין אותי לארוחות במסעדות יוקרה, משסירבתי היה בולע
את עלבונו ושותק.
כל דבר פגע בי, הכאיב לי, הכעיסני.
ביום אחד עת חיכיתי לו כי ישוב מעבודתו, התפרץ הר הגעש מתוכי
ושאגה פרצה החוצה,
פתחתי את הדלת ורצתי בוכה עד שהגעתי לשם. אליו.
נפלתי על האבן הלבנה, בכיתי, זעקתי אליו, צעקתי עליו, סיפרתי
לו ושתקתי איתו.
נרדמתי כשראשי שמוט על אותיות שנת פטירתו, כשהתעוררתי היה חושך
סביב ודמותו של עדיאל עמדה מעליי.
עדיאל לא אמר מילה בדרך למכונית וגם לאחר מכן.
כמה פעמים עוד היה בא לקחתיני מבית הקברות משהייתי נעלמת, אחר
כך ויתר.
פרחים חדשים וצבעוניים עוד היו מונחים באגרטל בימי שישי, דרך
קבע, אך שוקולדים ותכשיטים הוא כבר לא קנה לי. בתוכי הודיתי לו
על כך.
הגיע הקיץ ובתוכי שלט כפור, הייתי שוכבת על הספה בסלון, מכוסה
בשמיכות וקוראת בספריו של שמוליק  שהיו נעולים זמן רב, הייתי
קוראת עד שעיניי היו נעצמות.
הבית עמד שותק ועדיאל הזדקן בכמה שנים.

בוקר אחד, לאחר שבועיים של חששות, עשיתי את הבדיקה, כשאחזתי בה
בידי, רעדה האדמה תחתיי, אך הפעם נשארתי עומדת.
שוב רצתי לשמוליק  ונפלתי על אבניו, דמעותיי שטפו וניקו את
מצבתו.
שעות ישבתי ובכיתי.
סיפרתי לשמוליק על עדיאל שלו, שלי, שרצה בי למרות בתי הצער
שאני גרה בהם, על הכאב העצום שאני גורמת לו, על השקט שעומד
בביתנו קר וצורב, על הניסיונות שלו להחיות אותי ועל עקשנותי
לנבול, על הקמטים החדשים שנוספו לו, על הירוק העמוק שכבר נואש
מלראות חיוך על פניי.
סיפרתי לשמוליק על ההחלטה החדשה שלי. סיפרתי לו שעוד כמה
חודשים יהיה דוד.

כשיצאתי כבר שלט הלילה ברחובות. הלכתי כמתוך חלום עד שרגליי
נעצרו.
עמדתי מול דלת בייתנו ששלט עם שמותינו היה תלוי עליה.
נשאתי מבטי וראיתי כי אור דולק בחלון.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
אה אלוהים


גמרתי


תרומה לבמה




בבמה מאז 30/6/08 1:53
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
חנוכה אור

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה