Bus, אוטובוסים, בוסים, באסות
כל המילים מחברות לי ביחד באירוניה מרירה והבחילה קצת עולה
לי,
תמיד שנאתי נסיעות ארוכות, וחללים סגורים, ודוחק, וזיעה,
וילדים קטנים עם שאלות מציקות.
מה אכפת לה באמת איפה אנחנו עכשיו? ולמה ה"אמאאאא" שלה נשמע כל
כך דביק?
כמעט כמו החלל שהיא לועסת עם פה פתוח ומסטיק ירוק.
ואיך בירכיים של ילדה בת 6 עושות לי כל כך לא נוח בגב?
מאיפה השביתה המסריחה הזאת צצה? ברכבת שקט יותר בין כל השטיחים
המיזוג והשקיות הקטנות לזבל מתחת לשולחן.

אני בוהה באוויר בייאוש ונאנח בשקט, שעה 27 דקות - כמה הרבה זה
כבר יכול להיות?

בתור לידי באלכסון מושב אחורי ומושב קידמי לי יושבים 2 גברים
בגיל ה30-40,
הם התחילו לדבר בגלל איזה ויכוח של מי יזוז כי הבחור הדתי מבקש
לשבת,
הגבר מהמושב הקידמי הרים את הקול שלו, וזה נשמע רגיל שכזה
הוריד שבמצח התנפח על פנים עם להחיים השקועות.
הגבר מהמושב האחורי התקדם לקצה המושב והניח יד עם המשענת של
הקודם לו.
לרגע חשבתי שאולי הם יכו אחד את השני, אבל באורח פלא הם גילו
חברים שמכירים אחד את השני,
איזה משהו שכזה, הרבה "משה" "חיים" "דוד" וכאלה, בלי שמות
משפחה, הם לא הסכימו להגיד
הם הוסיפו תאור חזותי, או "זה שבדיוק השתחרר מהכלא" או כזה
שבדיוק נכנס, זה שיש לו קצין מבחן, וזה שנקי וגר באשדוד כבר 5
שנים.

הגברת המבוגרת לידי קימטה את פניה בסלידה,
אני הסתכלתי אל החלון והעלתי חיוך, ואז עוד שוטר אחד עלה אל
האוטובוס.
שביתת רכבות מובילה את כל רבי הארץ הקיצונית הזאת לאותו מקום
סגור.
הו, אגד, צריך לשים פה מצלמות.

הנופים בחוץ משתנים ואיכשהו מרגיש שהכל עומד במקום,
בניינים, וירוק, ודיונות חול אינסופיות,
מעניין מה קורה למי שנרדם על הדיונות אני חושב לעצמי,
אם הוא מתעורר הוא בטח יהיה אדום וכאוב,
אם הוא יתייבש הוא יתעלף וישאר שם מלא זמן, אולי ימים,
כי מי באמת מסתובב בדיונות האלו?
וגם אם הוא יקום מהעילפון הוא יהיה חלש מידי בכדי לצאת מהן,
ואני לא חושב שיש שם בכלל קליטה, ואולי גם תגמר לו הבטרייה.

הבטרייה של הטלפון שלי מלאה, 3 קווים ירוקים.
ובכל זאת, נראה שהיא לא מפיקה שום צליל
5 פעמים כבר שבדקתי שהיא לא על שקט, או שבמקרה לא שמעתי או
משהו,
אבל לא, כלום - דברים עומדים במקומם.

הילדה מאחורי עם הלעיסה האכזרית מנסה להוריד את הוילון ומעירה
אותי מנדידת המחשבות
"אייימא" היא שוב קוראת, חורקת אחרי הא' הראשונה -
"אני לא מצליחה להוריד את הוילון!" "אמא אמא, אמא אמא!"
"מה? מה עכשיו ליפז?" עולה קול מורגל מאחוריי.
"אני רוצה לסגור את הוילון".
"תעזבי את הוילון אולי הגברת לידך רוצה להסתכל אל הנוף".
"אבל.." היא מתחילה וכנראה שהמבט של האמא הנרגזת הפסיק אותה.
"מתי מגיעים?" היא מחליטה להוסיף "יש לנו מספיק כרטיסים?"
אתה יכול להרגיש את הכאב ראש של האמא, לפעמים קצת חרטה, היא
חולפת.

אולי זה בדיוק מה שגורם לנרקומנים להפוך להיות כאלה,
המועקה המהדהדת, הרצון לברוח בלי לעזוב
להרפות ולהשאר קרוב.
ואני? כן, שקלתי.
אולי לא להיות נרקומן נרקומן, כזה עם לחיים שקועות וורידים
סגולים,
אבל סמים, כן... מה כבר יש לי להפסיד?
כמה תאי מוח לא ישנו שום דבר, אז אני אמות צעיר יותר
ביג דיל, הלכתי לאיבוד בדיונות כבר מספיק פעמים בשביל לרצות
להרדם שם.
מה כבר הכמה תאי מוח האילו ישנו משהו? נמאס לי לשמוע אותי חושב
בכל מקרה,
אולי כמה תאים פחות זה יכול להיות טוב.

אבל במקום זה אני נוסע בתחבורה ציבורית, עברו כבר 76 דקות ורק
עברנו את חצי הדרך.
אולי אם אח שלי לא היה הולך בדרכים שלו, הייתי הולך אני בדרכים
שלו
בנעלים המלאות חול שלי והייתי הופך לאחד מהם, איזה שמואל אחד
עם כתפיים נפולות.

אני יכול לפעמים לבהות בבבואה שלי במראה, או במקרה הזה בחלון
פלסטיק
ולראות פרצוף שונה לגמרי, כאילו אני רואה את עצמי אם הייתי
עושה דברים אחרת.
מעניין מה ההשתקפות חושבת עלי.
אני יכול לדמיין אותה במשפט על שימוש בסמים, זאת לא תהיה הפעם
הראשונה והגיוני שלא האחרונה,
אני מוותר ללא מלחלמה.
הם מדברים על פגיעה באיזו זקנה ברחוב ואני מדבר על פגיעה
בעצמי,
הם מזלזלים בי ואני מעלה חיוך כמו שלשוטר לא נשאר מקום לשבת
בו.
אני יושב במין צורה אחרת, קטועה כזאת, כאילו מישהו ריסק את כל
העצמות שלי וחיבר מחדש,
אני כבר בכלל לא מקשיב והשופט מתעצבן,
אבל לי לא אכפת, יש איזו נמלה שמתהלכת על הידית של הכיסא שלי
ופתאום זה בהרבה יותר חשוב.

איך אני יכול להתעסק בנמלים כשהחיים שלי עומדים על הסף של
כליאה או חופש?
אני שואל את עצמי ועונה:
ואיך במה שאני מכנה חופש אני יכול להתעסק בדיונות זהובות?

"אימא! למה הוא לא מפסיק לבכות?!" ליפז שואלת בתום לב.
"הוא תינוק, ליפז, אי אפשר להתרגז עליו."
אפשר, אפשר.
חצי מאילו שיושבים באוטובוס נרדמו, מאחורה לפחות, איפה שאני
יושב, מקדימה יותר התינוק וזה מפריע.
ורק אני עם עיניים כבדות ולא נרדם,
אנחנו מאחרים כבר ב-34 דקות מהזמן המתוכנן,
רק רכבת אני אומר לכם, רק רכבת.