ממש לא לפתע מצאתי את עצמי בעלטה, הלו... קראתי, יש פה מישהו -
כלום, איש לא ענה.
אני זוכר ממש איך הכל התחיל, כששכבנו בדירת סטודיו בהלסינקי
וממש כבר לא יכולתי להתאפק, ואז פשוט אמרתי לה, מה ששנים אחר
כך לא נאמר כבר לאיש, שאני אוהב אותה.
אז זה התחיל - ממש באותו הרגע, היה אפשר לחוש את חלקיקי
הפוטונים הראשונים שנעלמו מחלל החדר, מאז המצב רק הלך והחריף,
לאט לאט נהיה יותר ויותר חשוך - חשבתי לעצמי שבטח זה יגמר ושוב
יחזור האור - אבל הוא לא - בטח לא בעוצמות של הלסינקי הקרה.
אז עכשיו ממש ממש חשוך פה - כל כך חשוך שאפילו הקרן הקטנה
שבקטנות לא מצליחה לחדור פנימה , לפעמים צריך להושיט את הידיים
קדימה בכדי לא להיתקע בכל מיני חפצים, לפעמים גם זה לא עוזר,
והכי כדאי זה פשוט לשבת במקום ולא לזוז, להמתין בלי ממש לדעת
למה. עדיף אפילו להפסיק לחשוב - אבל זה כמעט שאי אפשר.
אז ככה זה מרגיש שהכול כל כך שחור- עכשיו אנחנו מבינים למה זה
צבע כל כך פופולארי, הוא מכיל את כל היופי בתוכו והוא הכי
מסקרן כי אי אפשר לגעת וגם לא להתקרב.
ורק שתדעו ששחור בקיץ הוא הרבה יותר שחור מאשר בסתיו - והנה
הקיץ מגיע וכל השמש והים והגלים והטעמים המתוקים, מכינים
אותנו, הבודדים בעלטה, לעוד עונה של געגוע.