בשפה אחרת, בארץ נכרייה
ללא יכולת רגילה לתקשר באמצעות השפה,
תקשרנו. אתה ואני - בדרך הכי יפה.


בשבילך "אהבלה" משמעותו לדבר.
ובשביל כל שאר העולם "שלי" - לקלל.
אולם בתוך כל המילים הללו, הייתה שם הבנה מיוחדת שלא דרשה את
ההיגיון היבש והקר.
הוראות השימוש היו פשוטות: לב שפועם וזוג עיניים, מחייכות
ושרות...

באותו יום טבעו לי בים כל הספינות,
ולא הייתה אפילו מילה אחת שתציל את המצב.
... אבל היית אתה.
לקחת גלשן ותפסת את הגל שלי בצורה מושלמת. כה מושלמת המסבירה
למה הים לעולם לא עוצם את עינו בלילה, אף לא לשבריר שנייה...



פריטה אחת קטנה
ולבי הזיל דמעה חמה שזלגה והיטב נספגה...




תודה לך האל, תודה על מגדל בבל.

אני כבר לא שואלת "למה?" בפליאה.
עכשיו, אני כבר מבינה...




5 בינואר, 2008