אני שונא להתאהב. ההרגשה הזאת מבחילה אותי, להכיר בחורה מדהימה
ולדעת שהיא לעולם לא תהיה שלך. הן אף פעם לא שלך. וכמובן, מרפי
דפק אותי כמו שהוא דפק את רובנו. כל בחורה שניה שאני מכיר אני
נקשר אליה יותר מלכל דבר בעולם. לא סתם נקשר, אני נהיה
אובססיבי, בודק כל חמש דקות את הפלאפון לבדוק אם אולי היא שלחה
לי איזו הודעה או שיש לי אולי שיחה שלא נענתה ממנה. ומה עוד?
אני תמיד אפחד להתחיל איתה שיחה, להראות יותר מדי נואש, לצאת
האידיוט, אני תמיד יוצא האידיוט.

יום אחד ראיתי איזו אחת ברחוב, יופיה המדהים הקרין
אינטיליגנציה ורגישות, הרגשתי כאילו אני מכיר אותה שנים, מכיר
אותה יותר מכולם, הרגשתי אותה גם אחרי שהיא עברה, הרגשתי שאני
יודע מה היא חושבת בכל רגע נתון. החלטתי לנצל את הכוחות
המיוחדים שכנראה נהיו לי ודמיינתי לעצמי שיחה איתה, הרגשתי
שיהיה משהו מיוחד בינינו, מן קשר מטורף שכזה. היא תאהב אותה,
לא כמו שאני אוהב אותה אבל. אני אהיה אליה כמו עבד, אאכיל אותה
בענבים אחד אחד, והיא תעריך אותי על זה, אבל תדע לשלוט בי לפי
צרכיה. היא תאהב אותי, ניסיתי לשכנע את עצמי, היא בטוח תאהב
אותי.

מוחי פעל שעות נוספות, דמיינתי אותנו מתחתנים, בחתונה ראיתי את
ההורים שלה ואת הדודים ואת האחים ואפילו את סבא וסבתא שלה מצד
אמא, כי סבא מצד אבא מת בשואה, וסבתא מתה מסרטן ריאות כי היא
עישנה איזה שתי חפיסות פרלמנט לייט ארוך ביום במשך שישים וחמש
שנים. ראיתי את כל המשפחה שלי, והם נראו כל כך אמיתיים, פשוט
ידעתי שככה הם נראים. ובחתונה היה לה, לאשתי, מן חיוך עצוב
כזה, לא היו דמעות, רק החיוך העצוב שאמר כל כך הרבה. כל כך
הרבה דברים שלא הצלחתי להבין.

הלכתי אליה ולחשתי לה "את בסדר אהובה?" היא לא אהבה שקראתי לה
ככה, אבל קראתי לה ככה בכל זאת, גם כי זה היה קשה לי לא לבטא
את רגשותיי, וגם כי אני אגואיסט מניאק שחושב רק על עצמו, ככה
היא הייתה אומרת. היא לא ענתה לי, רק חייכה אלי את החיוך העצוב
שלה והלכה ללחוץ את ידיהם של עוד כמה חברים רחוקים מהעבודה של
אביה שלא הייתה בטוחה בשמם. היא הלכה אל הבר, הברמן הצעיר עם
השיער השחור מעוצב בקוצים והעיניים הכחולות המדהימות חייך אליה
ואמר "מזל טוב, מה תרצה הכלה?" היא השמיעה אנחה מאיימת ואמרה
במבוכה "אבסנת' שמונים אחוז." הברמן חייך אליה וצחק בעודו מוזג
כוס שוטים גבוהה באותו נוזל ירוק זוהר. היא זרקה לו מבט רצחני
ולקחה את השוט. ואז עוד אחד, ועוד אחד, וקינחה עם מעט וודקה,
כי רצתה משהו חלש לסיום.

כשהגענו לדירתינו בתל אביב, כמו כל הזוגות הצעירים, נשקתי לה
על הלחי והיא אמרה לי "אני לא אוהבת אותך." התפלאתי מהאמירה
ואמרתי לה בקול שיצא לי מעט שבור "את שיכורה עכשיו, את לא
יודעת על מה את מדברת." היא החלה לבכות, היא לא יפה שהיא בוכה,
היא בוכה בהיסטריה כזאת, שכל הפנים רטובות מדמעות ונזלת,
והעיניים נהיות בצבע דם. קולה היה קטוע, לא הבנתי מה היא ניסתה
להגיד, אז התעלמתי. "שאלתי אותך שאלה" היא אמרה לאחר כמה דקות,
שנרגעה. "סליחה, לא שמעתי, תחזרי על עצמך בבקשה" אמרתי
באדישות. "איך קוראים לי?" היא אמרה, השאלה שקיוויתי שלא תשאל,
כל השלוש דקות הללו שאני והיא יוצאים, ואני חושב שאני מכיר
אותה יותר מכל, כל חלומותיי נפלו לתוך תהום עמוקה. פקחתי את
עיניי, הייתי כבר ליד התחנה המרכזית החדשה, כבר עברו בערך שתי
דקות מאז שנישאתי לאשת חלומותיי, וכבר הסיפור נגמר, עוד מעט
אני אעלה על קו 127 של דן למקום לא ידוע בו אני ודאי אפגוש
בחורה חדשה, שוב אתאהב, ושוב ישבר ליבי. אלוהים, איך אני שונא
להתאהב.