פעם שהלכנו היא אמרה לי שהיא שונאת דוסים, ושהם הורסים את
המדינה. "אם את רוצה אני יכול להרוג אותם, את כולם, אני יכול
לנקות את המדינה הזאת מדוסים, לא ישאר כאן אפילו אחד" אמרתי לה
ברצינות האופיינית לי. לא היה לי שום דבר נגד דוסים, היה לי
אפילו חבר דוס, קראו לו אברהם והרבה ימי חול העברנו בפיצוחיות
משחקים שש בש וסולמות ונחשים של הקומדי סטור, אבל בשבילה?
בשבילה אני אהרוג את כולם, אפילו את אמא ואת אבא ואת אחותי
הקטנה, אפילו את הכלב אם היא תבקש. היא צחקקה והסתכלה עלי
וציחקקה, "אתה תעשה את זה בשבילי, אבנר?" חייכתי אליה, אבל לא
עניתי, למרות שבראש ידעתי שאני אעשה את זה, אבל לא רציתי
שתחשוב שאני דפוק במוח. יום אחרי זה נסעתי באיזה מושב של דוסים
ואיזה דוס אחד תפס טרמפים בצומת, עצרתי לו. נסעתי איתו
בסיבובים, לא דיברתי כל הנסיעה. הגענו לאיזה שדה נטוש ודפקתי
לו כדור ישר בראש, כל הדם נספג על הכיפה הלבנה שלו והוא נפל על
הרצפה, דומם. לקחתי את האוטו ונסעתי אליה, להראות לה את הכיפה
המלאה בדם ולהוכיח לה את אהבתי. דפקתי בדלת והיא פתחה בחיוך,
נכנסתי לסלון של הדירה שלי והתיישבתי על הספה. "קפה?" היא
הציעה. "לא תודה מותק, אני רוצה שתראי משהו" אמרתי לה והוצאתי
את הכיפה ספוגת הדם מכיסי. באותה שניה היא זרקה אותי, ממש
העיפה אותי מהדירה, אמרה לי שאני פסיכי ושאם אני לא אעוף לה
מהדירה היא תקרא למשטרה. לפעמים אני לא מבין בנות, זה כאילו
שככל שאוהבים אותם יותר הן יאהבו אותך פחות, ואם הורגים בשבילן
טרמפיסט דוס, הן יזרקו אותך, אפילו שזה הוכחה לאהבת אמת.