ישבנו על לבנה ברחוב הדקל, כמטר מהמרכול של איגור, על הידית
היה תלוי שלט מתכת כחול, עליו היה כתוב באותיות דפוס גדולות
"סגור." היא לבשה חצאית אדומה משובצת וגופיה לבנה של קיץ,
שיערה השחור היה אסוף בקוקו, ואור הירח נתן ניצוץ יחודי לעיניה
החומות. היא סיפרה בדיחה ארוכה על רבי שהולך לחפש את סוד
החיים. המתנתי בסבלנות שהבדיחה תגמר, עיני חוקרות את תוי פניה,
בוחנות את גבותיה הדקות, את אפה הקטן, ולחייה הורדרדות. שפתיה
המלאות זזו באיטיות, ועליהן היה מונח חיוך קטן ומאופק, כמו
תלמיד שמנסה לא לצחוק באמצע השיעור מהפתק המבדח ששכנו לשולחן
שלח לו. את הסוף של הבדיחה לא הבנתי, זה היה משהו בקשר לתיבת
קסמים המונחת בקרחת יער. חיוכה התפרץ ובהיתי בו בהנאה. לא
צחקתי. "לא מצחיק?" היא שאלה, ושינתה מיד את הבעת פניה לפוקר
פייס, בהחלט הפנים העצובות הכי משכנעות שראיתי. הבלגתי על הבעת
פניה החמודה, "לא," אמרתי עם חיוך קטן, הכי מצחיק היה לפדח
אותה. פניה הסמיקו וחיוך מובך הופיע עליהן, התאים במדוייק
לגוון הורדרד שפניה צברו. "אוף, תמות!" אמרה בקול של מישהו
שמנסה להיות רציני ולא הולך לו.

לפתע נפלתי מן האבן הגדולה ופני פגעו במדרכה בעצמה. ראשי החל
לדמם בפראות. ניסיתי לקום אך רגלי הרגישה כאילו היא דבוקה
למדרכה בדבק מגע. צרחתי והושטתי את ידי לעזרה, והיא רק הסתכלה
עלי, צוחקת צחוק מטורף ומצביעה עלי. עיניה החומות קיבלו גוון
אדמדם וניצוץ הירח נעלם, ואישוניה התרחבו לגודל של גולה. היא
אחזה בידי והשליכה אותי על המדרכה שנית בעצמה מטורפת, לא ידעתי
שקיים בה כזה כח. הפעם זו הייתה ידי הימנית שחטפה את המכה.
קמתי בתמיכה של ידי השמאלית ורצתי לעבר המרכול של איגור
בצליעה. הורדתי מהידית את שלט המתכת שעליו כתוב "סגור" והכתי
את השלט בפניה בשיא הכוח, פעם אחר פעם. בעטתי בה עם רגל ימין
שהייתה למזלי במצב תקין. היא נפלה מהאבן על הראש, כמוני. דרכתי
עליה חזק, נותן לכל הדם שלה להשפריץ לכל עבר. "אני לא אמות
ברגע שאת אומרת לי!" צעקתי עליה בשיא הכוח, בעודי חובט עם רגלי
בשיערה השחור שהחל להתפזר מהקוקו ולהשפך על הרצפה מתחת לשלולית
דמה. אחרי עשרות בעיטות, היא הפסיקה להתנגד, פשוט שכבה שם על
הרצפה בדממה. עצרתי והצמדתי את ידי לחזה שלה, נרטבת בשלולית
הדם שכיסתה את גופה הרזה. אין לה דופק. בעודי עוזב את רחוב
הדקל לכיוון רחוב העצמאות עלה על פני חיוך נצחון. מי היא שתגיד
לי למות? הראתי לזונה!