"קארפה דיאם" אמרה לו אמו ונשקה על מצחו לשלום, דמעה נזלה לה
לדרכה בין הקמטים על פניה באיטיות, עד שהגיעה לסנטר, וממנו
נפלה בעדינות. הוא עלה למטוס, בואינג 777 של חברת אל-על, על
גופו השתרך פס כחול לכל אורך המטוס, ועל זנבו היה מודפס בכחול
כהה מגן-דוד ושני פסים. ההליכה על השרוול למטוס נראתה לנדב כמו
נצח, צעדיו היו כבדים וכל צעד הכאיב לו מעט בצלעות. הוא נכנס
למטוס. דיילת בלונדינית חייכנית בחנה את כרטיסו והצביעה לו על
המעבר אליו היה צריך ללכת, בלי לומר מילה. לפעמים מילים לא היו
נחוצות. לאחר הליכה קצרה שהכאיבה בצלעות הוא מצא את מושבו, הוא
ישב ליד גרמניה בלונדינית שדיברה עם הבלונדינים שמימינה
בגרמנית שוטפת, "וויר האטן נוצ' ניה סו גרובן ספאב", היא אמרה
לה בהתרגשות, "אבגמאכט!" ענתה הבלונדינית השנייה בהתרגשות,
נראה כי דמעה שקופה נוזלת לה מן העין, דמעה של אושר, הוא כבר
שכח איך דמעות של אושר נראו. "טיסה 153 של אל-על לשיקגו תמריא
בעוד מספר דקות, הנוסעים מתבקשים להדק את חגורות הבטיחות. על
המסכים יוקרן סרטון ההדרכה. הקול במערכות הכריזה נשמע נלהב,
כאילו סרטון ההדרכה המצוייר עם האבא, והילד הקטן שלו עם בובת
הדובי שלו, הוא הסרט האהוב עליו. נדב הוא טיפוס של לבד, רק
טיפוסים של לבד יחליטו יום אחד לארוז מזוודה עם שלוש חולצות
טריקו, זוג מכנסיי חאקי, שני זוגות גרביים שחורים של טומי
הילפיגר וזוג תחתונים שקצת קטן עליו לאחרונה, ופתאם לעזוב את
תל-אביב לעולם, בלי לחזור אליה שוב לעולם, להפרד משרון, שהייתה
בת זוגתו בשש שנים האחרונות, ואשתו הטרייה יחסית, ולנשק את אמו
על לחייה בעוד דמעותיה המלוחות נוגעות בשפתיו, אותו טעם שלא
ישכח לעולם. "כל כך מעט חפצים אתה לוקח?" שאלה אמו, שמעו את
היאוש והדאגה בקולה, דאגה שרק לאמא יש, לא חשוב כמה בן-אדם
יהיה קרוב אליך, הוא לא ידאג לך כמו אמא. "אם אצטרך, אני אקנה
שם דברים, מזוודה כבדה ללב כבד." הוא תמיד המציא משפטים כאלה,
משפטים שאפשר למצוא להם משמעות רק עם מאד מתאמצים, והוא זורק
אותם לאויר כאילו הם המשפטים הכי מפורסמים והגיוניים עלי
אדמות.

הוא ישב במטוס בדממה, הגרמניות הפטפטניות כבר נרדמו ודממה
שהתה במטוס. הוא בחן את הנוסעים, מלפניו הוא הבחין בפדחתו
המיוזעת של איש עם חליפה שחורה, ונחירות עלו מפיו. לידו ישבו
ילד וילדה, בערך בגיל אחת-עשרה, והתלחששו ביניהם בהתרגשות, מדי
פעם הצביעו על אנשים אקראיים במטוס וצחקקו בלחש. על מסכו האישי
שודר סרט אמריקאי על בחור צעיר שעובר לדירה הרדופה על ידי רוח
רפאים בלונדינית יפיפיה, והם מתאהבים למרות שהוא חי והיא מתה.
הוא שיחק עם המסך, הניע אותו קדימה ואחורה, עד שידו התעייפה
והניח אותה על רגלו הרועדת. רוח הרפאים היפיפיה והבחור הצעיר
התנשקו, ונדב הרגיש את עינייו נעצמות.

"אדוני, אתה מתבקש לפנות את המטוס" אמרה לו בכעס אותה
בלונדינית שחייכה אליו בכניסה למטוס לפני ארבע עשרה שעות בערך.
הוא  התעורר לגלות שהוא האדם האחרון במטוס. הוא התנצל על כך
שלא התעורר לזמן היציאה ולקח את מזוודתו השחורה ויצא בהליכה
מהירה מהמטוס. שוב שרוול, והכאב בצלעות חודר. אישה בעלת שיער
חום בהיר ומשקפיים עם מסגרת שחורה עבה בבדיקת הדרכונים שאלה
אותו מדוע הוא הגיע לפה מישראל. "איי אסק מייסלף דה סיים
קווסשן" אמר לה במבטא ישראלי קל. היא חייכה אליו וחתמה לו על
הדרכון. שדה התעופה של שיקגו הוא שדה התעופה הגדול ביותר
באמריקה, כל כך הרבה צעדים לדלת היציאה, כל כך הרבה כאב
בצלעות. הוא עבר את האיזור בו כל האנשים הנלהבים מחכים
לאהוביהם עם שלטים גדולים. ילדה בת חמש עשרה עם שיער שחור גולש
ועיניים ירוקות בוהקות החזיקה בידייה שלט גדול עליו היה כתוב
באותיות אנגליות ברורות וגדולות שנכתבו במרקר ורוד "וואלקאם בק
אלכסה!" השלט כוסה גם בנצנצים וציורים של לבבות. לו אף אחד לא
הכין שלט ורוד עם נצנצים ולבבות, איש אינו יודע שהוא כרגע נחת
בשיקגו, בעיר זרה כה רחוקה מעיר מולדתו.

הוא יצא משדה התעופה והתיישב על המדרכה הקרה. הוא חפן ידו
בכיסו והוציא חפיסת סיגריות "מרלבורו לייט" מעט מעוכה ומצית
כחולה ומעט שקופה, ככה שרואים את הגז זז מצד לצד בתוכה, המצתים
של ישראל. הוא דחף סיגריה לפיו וקירב את ידו השמאלית לפניו כדי
לחסום את הרוח שנשבה משמאלו, והצית את הסיגריה שלו. הוא הכניס
את החפיסה ואת המצית לכיסו, ועישן באיטיות, כאילו הזמן עצר,
וזה רק הוא יושב ומעשן, בלי דאגות או לחץ. לפתע נזכר במה שאמרה
לו אמו, "קארפה דיאם." הוא השליך את הסיגריה הדולקת על הרצפה
והלך לסניף ה"אנטרפרייז" מול שדה התעופה. הוא השכיר שם מכונית
מסוג "מזדה 3" כסופה והתניע אותו, בלי שום מושג לאן הוא נוסע.

הוא נסע במורד כביש זר וצבר מהירות, עוקף את כל המכוניות
האחרות על הכביש. שוטר סימן לו לעצור בצד אך הוא התעלם והמשיך
לנסוע, צובר עוד ועוד מהירות. רעש סירנות מאחוריו ומוחו קודח
בראשו, לא נותן לו רגע מנוחה. הוא חשב על אמו, על הטעם המלוח
של דמעתה שנזלה מעינייה השחורות כפחם. הוא חשב על אשתו לשעבר,
שרון, ועל איך שתמיד ישבה בבית כשחזר מהעבודה, והם ישבו על
השולחן בלי לומר מילה על אשר השמש שקעה, ואז היו הולכים למיטה
לקרוא ספר עד אשר אחד מהם היה סוגר את מנורת הקריאה, ושניהם
היו מניחים את ספריהם על השידה החומה והיו עוצמים את עיניהם
בלי לומר "לילה טוב." הוא חשב על הטיסה, על הדיילת הבלונדינית
החייכנית, על הגרמניות שדיברו על מסען, על האיש המכובד בעל
הפדחת המיוזעת, על הילדים המלחששים. מוחו קדח כמו שמעולם לא
קדח. דמעות התחילו לחנוק את גרונו והכאב בצלעות חדר כל כך עמוק
שכל גופו כאב. עיניו הפכו לאדומות ודמעות כיסו את כל פניו, הוא
רעד במושב הנהג והחל לאבד שליטה על ההגה. הסירנות מאחוריו
התגברו, ואיתן גם המהירות של מכוניתו, הוא הגיע ל190 קמ"ש. הוא
שמע קול בתוכו האומר לו לסיים את זה ועכשיו. הוא מעולם לא סירב
לקולות בליבו, זה חלק ממנו, וזה החלק הקובע. הוא עצם את עיניו
ועזב את ההגה בפתאומיות. עוד סירנות, הפעם של אמבולנסים. "לא
היה לו סיכוי"  הם אמרו. נדב מת בשיקגו, עיר זרה. אימו ושרון
לעולם לא ידעו איך הוא מבלה בשיקגו ומדוע הוא לא מתקשר לעדכן.
אך הן ידעו תמיד שהוא לא יחזור.