לסופר אין מה לכתוב וזה חבל מאוד. למה? כי הוא חייב לכתוב
משהו! סופר עובד בעבודה, שמה ספרות. ספרות זה מקצוע מאוד חשוב
לבני האדם, לחיות ולכל יצור אשר נושם, חושב או שיכול ללכת על
רגליו.

הסופר פשוט ישב מול מכונת הכתיבה שלו. הדף היה מלא-כלום מהדהד.
דיו שלם הוזמן. בשבילו. הוא היה אמור לכתוב משהו שאנה קרנינה
הוא ספרוני סטלגים למיניהם לידו. מיכאל שלי פוגש את האזרח
קיין. והוא לא יודע מה לכתוב! זה אמור להיות מעין רומן פורץ
דרך! מתח, אהבה, רגש , צחוק, אינפנטיליות, וכל דבר או ז'אנר
שהומצא במטרה לענג את הקוראים! והוא, הסופר שאמור לענג את
הקוראים, לא יודע מה לכתוב. זה עצוב, אתם יודעים. זה עצוב.


מה עשה הסופר? כתב. כתב וכתב וכתב. לא. הוא לא. הוא לא כתב,
ולא כתב בכלל. זה גם עצוב. אז הוא הביט בדף הלבן וניסה למצוא
בראשו רעיון. הוא חיטט בכל מגרה במוח שלו, מנסה למצוא פרמיס
לסיפור. מנסה למצוא רעיון. אבל לא! אז הוא פשוט התיישב לו
ודמיין את עצמו בתוך המוח שלו, מהו המוח שלו? המוח שלו היה חדר
אסתטי עם לוחות שעם של פתקים נקיים, מגירות מעוצבות שבתוכן יש
דפים דפים של כלום. אז הוא ניסה לדמיין איך הדיו נכתב על
הדפים. איך הסיפור נכתב והיצירה שגורמת לאנה קרנינה להראות כמו
סטלג. אז הדיו שעל הנייר נכתב ונכתב ונכתב ונכתב. הדפים התמלאו
בכתיבה שוצפת. אז הסופר התקרב לראות מה כתוב שם.


ובכן, מה היה כתוב שם? כלום. מרחוק, ממבט מעל הדפים הריקים
שהתמלאו בדיו, היה זה דף מלא שורות שורות של מילים. אבל
כשמתקרבים... מה שנשאר זה פשוט שורות. קו דיו שנראה כמו מילים.



הסופר כמעט בכה, וכשמחסום כתיבה מדרדר סופר לבכי, זה סימן שהוא
חייב לעשות משהו. והמשהו הזה הוא...

משהו, כמובן. אם הייתי יודע מה זה המשהו הזה הייתי משווק אותו
בתור "תרופה למחסום כתיבה". אבל אני לא יודע את המשהו הזה, מה
שמוביל לדבר המצער שבינתיים לא נמצאה תרופה למחסום כתיבה. אני,
אישית, חושב שצריכים לטפל במחסום כתיבה יותר מאשר בסרטן  או
איידס, רגע, אני חושב שיש תרופה לאיידס... כן, קוקטייל. ממתי
קוראים לתרופה על שם משקה אלכוהולי עם זית ומטרייה בצד? אני
מוצא את זה מוזר. אבל העולם מוזר. העולם כולל הרבה דברים
מוזרים, כגון... מה כגון? כגון סופרים אם מחסום כתיבה! כולל
חוסר תרופה לסרטן ומחסום כתיבה וכולל יתר תרופה לאיידס שנקראת
על שם משקה אלכוהולי עם זית ומטרייה בצד!

אז איפה היינו (זו שאלה רטורית כמובן, כי התשובה הרשמית תהיה
"באמצע מונולוג כועס על מחסום הכתיבה, על חוסר התרופה לסרטן
ועודף התרופה לאיידס")? היינו, אני חושב, בסופר שמחטט במוחו,
עם ניסיון למצוא רעיון לסיפור.

הסופר ישב מול מכונת הכתיבה, לא היה לו רעיון לסיפור.

חבל.