לברוח. או שאולי יש לומר - הרצון לברוח. כי אף אחד לא באמת
בורח. לא באמת. לא מעצמו. הרי לכל אחד מאיתנו יש שדים, טראומות
ופחדים שהם רק שלו. בעצם... שלו ושל המתים שלו.

"אני לא רוצה לחיות יותר" הוא אמר לי. אמר לי את זה בערך
שלושים, אולי ארבעים שניות, לפני שהוא מת.
"אני לא רוצה לחיות יותר". ככה. בפשטות. בלי הסברים. ואני,
בטיפשותי, לא ביקשתי אותם. את ההסברים, אני מתכוון. 'תשומת
לב...', הפטרתי.

אחרי הסכין הגיע הצחוק. לא צחוק מטורף כמו שיש בסרטים. צחוק
אמיתי כזה. כיפי כזה. צחוק שאני תמיד הייתי מצטרף אליו גם בלי
לדעת מה מצחיק. אז גם הפעם הצטרפתי. והוא המשיך לצחוק. ואני
המשכתי לצחוק. וצחקנו וצחקנו וצחקנו. הרבה. וכאב לי הגרון מרוב
צחוק (זה כי אני צוחק עם חיוך עצום, לא סתם) ותפסתי את הבטן,
כי גם היא כאבה לי (זה כי אני צוחק עם בטן עצומה, לא סתם) ואז
הוא שיסף לעצמו את הגרון.

"אני יודע שזה לא אתה. זאת לא אשמתך. זה אני. זה רק אני. אני
והבעיות שלי". לא צריך יותר. כל אחד והמתים שלו, הא?

הוא מת מפצעיו בבית החולים. ידעתי שזה מה שיקרה מהרגע בו ראיתי
את היד שלו עולה (ודווקא לא בהילוך איטי) לגרון שלו ומשספת.
חותכת. מתענגת על הצוואר שלו. מעל הצוואר - חיוך עם שיניים
לבנות. והצוואר עצמו? פס אדום.

בטירונות היה לי מפקד אחד שקראו לו עמוס. עמוס בן-שושן. מתנחל
מאריאל. שנים אחרי שהשתחררתי נתקלתי בעמוס והוא אמר לי שהוא
מתחרט שהוא היה כזה קשוח איתנו. ואני לא הבנתי למה. דווקא לא
זכרתי אותו קשוח. אולי קצת קפדן, זה הכל. הוא לא הריץ אותנו
יותר מכמה שחייבו אותו להריץ אותנו, לא הוריד לשכיבות (אלא אם
כן מישהו ממש (אבל ממש) עצבן אותו). עמוס גם לא ממש צעק. אולי
בגלל זה יצאנו כאלה נשנשים.

אולי בגלל זה החבר הכי טוב שלי מת - כי עמוס לא היה קשוח איתי
מספיק בטירונות.
אולי החבר הכי טוב שלי מת כי החברה שלו לא מספיק אהבה אותו.
אולי החבר הכי טוב שלי מת כי אמא שלו לא נתנה לו את הספייס שלו
כשהיה ילד.
אולי החבר הכי טוב שלי מת כי לא הוציאו אותו לקצונה, למרות
שהוא ממש רצה.
אולי החבר הכי טוב שלי מת כי יש לי הומור של ילד בן ארבע
וכשצוחקים לידי אני צוחק גם.
אולי החבר הכי טוב שלי מת כי הייתי מרוכז בשדיים של המדסי"ת
בשיעורי קרב מגע.
כנראה שהחבר הכי טוב שלי מת כי לא הייתי חבר מספיק טוב.
כנראה שהחבר שלי מת בגללי.

Welcome to Hell Darling. May I take your order?-
Ye, thanks. I'll have one Regret please.-
-Oh, I'm terribly sorry, Were out of Regrets, I can get you
a Shame if you'd like, Its very good today.
No, thank you. Its not the same. It will never be the
same.-

כל אחד והמתים שלו, הא?