מזוודות גדולות שרועות פתוחות על המיטה שלה.
ביד רועדת היא מוציאה אומץ חלקלק אך הוא מתרסק, רסיסים קטנים,
אל הרצפה.
החמלה אבדה לה. אולי נפלה מאחורי מכונת הכביסה,
ואת הצחוק היא צרבה לו על דיסק - ושכחה לעשות עותק נוסף.
פנייה חיוורות, ועיני השקד נרקבות בחוריהן.
הדירה שלה דווקא די מסודרת, אבל זה רק בגלל שהיא לא יכולה
לראות איפה אפשר ללכלך. יש לה חלונות גדולים ומעליהם וילונות
חומים. האור מתחצף ומדי פעם מפציע - אבל מיד נסוג בחזרה.
"רזית קצת, לא?" היא ממלמלת, מרימה את הטרנינג הישן שמופשל
לקרסוליה. הוא נופל שוב. הגומי כבר שחוק לגמרי. גם היא.
היא לא בוכה יותר. היא לא בוכה עכשיו, והיא לא בכתה כשהוא זרק
עליה כעס והשאיר חבורות כחולות.
את שק הדמעות שלה הוא סחט עם מכתבים מרגשים באותיות מחוברות.
ועכשיו, כל מה שבכתה אז, שמור אצלו בכיס בבקבוק הוויסקי הזה
שאביו קנה לו לבר מצווה. היא יודעת.
היה לה שיער שחור יפיפה שגלש על כתפיים חשופות. שיער שהוסנף
ולוטף ונאהב. ועכשיו, במקומו, מן קשר אחד סבוך. כמוה.
בצעדים כושלים היא חוזרת אל המזוודות. כורעת ומפשפשת בהן. היא
מעיפה הצידה את האושר. אחריו גם כעס עלבון ועצב. תכונות ורגשות
נזרקות אחת אחרי השניה אל האוויר והיא צועקת. בהינף יד הוא גנב
לה את הכל.
היא מתיישבת על המיטה, ראשה שמוט בין רגלייה, והיא מוותרת. מה
עוד נותר לאדם לעשות - ללא ליבו?