מי כמוני יודע מה זה אומר להיות לבד. בסופו של יום כולם לבד,
עם כמה שכולם נמצאים ביחד.
אני גדלתי בתחושה, כמו שתמיד לימדו אותי, שכולם מיוחדים. כל
אחד הוא מיוחד בזכות עצמו, אבל במהלך השנים, אני מבין שדווקא
זה הפוך. אולי כולם לא מיוחדים? כל אחד הוא לא מיוחד בזכות
עצמו? וזה מה שמייחד את כולנו?
בקתה רעועה, הצריף של שלמה-
את שלמה הכרתי כשהייתי בן שנתיים. אני לא זוכר את הפגישה
הראשונה, אבל דוד שלמה הוא דמות שקשה לשכוח. ההורים שלי, שני
אנשים מיוחדים בזכות עצמם, גידלו אותי בבית טוב ודאגו לי תמיד,
בבית שבו גרתי בירושלים. ההורים שלי, גרים עד היום בביתנו
שבשכונת ארנונה, אבל אני, אחרי שסיימתי ללמוד שיווק ומנהל
עסקים באוניברסיטה העברית בירושלים, כמו שאר בני גילי עברתי
לת"א. החיים בתל אביב לא היו זרים לי. עוד כשהייתי נער, הייתי
מבלה הרבה זמן בנסיעות לת"א, תמיד הרגשתי שאני מחמיץ משהו
כשאני נמצא בירושלים. שלמה תמיד אמר שאני מפסיד את הים. הוא
תמיד היה אומר שאת הים של ירושלים מרגישים בנשמה, אבל את הים
שלו מרגישים בכל הגוף והנשמה. בתור דייג, שלמה תמיד קישר הכל
לים, וזה תמיד הצחיק אותי בתור נער בן 17 לשמוע ממנו איך כל
הבעיות של המדינה שלנו מתחילות ונגמרות בים.
הייתי בורח לתל אביב, שם הייתי נפגש עם החברים שלי והיינו
יוצאים ומנסים למצוא משמעויות שונות לבילוי יחד. המשמעות
היחידה שהצלחנו למצוא, היא בנות. בתחילה, היינו נפגשים יחד
בבית של אלי שגר בדיזינגוף, היינו יושבים אצלו ומדברים על מי
לקח את האליפות השנה, מה אנחנו רוצים לעשות בצבא, וכמובן תמיד
בסוף, השיחה הסתיימה באיזו בחורה שווה הכרנו אתמול וכמה חבל
שלא יצא מזה כלום. למען האמת, המשותף היחיד לכל הבילויים שהיו
לנו, היא העובדה שלא היה יוצא לנו כלום לעולם מכל שיחה שהתחלנו
עם בחורה. שלמה היה אומר שבצבא זה יעבור, בצבא אתה מכיר הרבה
בנות. לא הכרתי הרבה בנות, הכרתי מישהי מיוחדת. התגייסתי לחיל
המודיעין, ושירתתי בתור תצפיתן על החרמון. שם הכרתי את הבחורה
היחידה שאהבתי, עד היום. פגשתי את רעות כשהיחידה שלה, שיושבת
בגבול עם מצרים באו אלינו להשתלמות תצפיות. המפגש לא היה כמו
באגדות. רעות לא הדהימה אותי, ואני ממש לא הייתי על סוס לבן.
אם כבר, הייתי על חצי ב'. רעות הייתה על אזרחי: סווטשרט כחול,
כפפות שחורות ועבות, צעיף פליז ומכנסי טרנינג אפורות. לא הכי
מושך שיש. אבל כשהתחלנו לדבר, הרגשתי שאולי מצאתי מישהי בראש
שלי. מישהי, שמבינה למה אני מתכוון, למרות שאני גרוע בלנסח
דברים. החיוך שלה, ואיך שהעיניים שלה בהקו כשהיא הסתכלה בי,
חיממו אותי גם בקור של החרמון. אחר שבוע של השתלמות היא חזרה
ליחידה שלה, ואני חזרתי לקור של החרמון. מעולם לא עזבתי אותו,
רק היה נדמה לי שעזבתי. את הטלפון היא השאירה, והעובדה שהיא
גרה בתל אביב, גרמה לי להגיע לאזור הרבה יותר.
היינו נפגשים כל שבועיים, כששנינו היינו יוצאים מהצבא. באותה
התקופה, התחלתי הרבה יותר להתקרב לשלמה שגר ביפו. הייתי קופץ
אליו לארוחות צהריים, הוא היה מכין את הדגים שהיה דג. הכי
אהבתי שהכין לי בורי על המחבת עם פטרוזיליה ולימון. שלמה היה
דייג כבר 20 שנה. אדם פשוט. וזו הסיבה שאהבתי אותו כל כך. הוא
גר בבית ישן, אפור, על הקירות היו תלויים ציורים מרוטים שכבר
לא ניתן לזהות ע"י מי צוירו. על הרצפה היה השטיח שהוריי נתנו
לו במתנה במקום הקודם, עליו נשפכו בטעות מי הים והדגים ששלמה
הביא הביתה. המטבח היה קטן, לא היו בו יותר מידי אביזרים, רק
הדברים הבסיסים להכנת דגים. את הדגים שהיה שלמה דג, היה שומר
מחוץ לביתו בגיגיות עם מים. ביתו היה קטן מאוד, אך עם זאת נעים
ואינטימי. לחדר השינה, מעולם לא נכנסתי. שלמה הרחיק אותי ממנו
ודרש ממני שלא להיכנס. אני מצידי לא דחקתי בו, למרות שתמיד
דמיינתי לעצמי מה כבר הוא יכול להסתיר שם. חשבתי, אולי יש שם
גביעים מכל תחרויות הדיג אשר השתתף בהן שלמה, אך אז מדוע
שיסתיר את החדר?
תמיד קראתי לביתו של שלמה "הצריף". מין כינוי שאהבתי לתת
למקום.
הייתי נוהג לבוא אליו לארוחות צהריים בשישי בזמן שחיכיתי שרעות
תחזור. היינו יושבים יחד, אוכלים דגים והוא היה מנדב לי את
חוכמתו של הים. שלמה, אדם קטן עם שיער שיבה בכל ראשו, שרירי
מכל פעולות הדיג, ועל פניו קמטים רבים, כל קמט כצלקת שנתנו לו
החיים, כך היה אומר. אני הייתי אומר לו שלדעתי כל קמט שלו נותן
לו עוד עשר שנים של חוכמה. תמיד היה מחייך כשהייתי אומר לו את
זה. שלמה נהג לחייך הרבה, ותמיד היה מספר בדיחות.
כל ארוחת צהריים התחילה באותו הנוסח, כששלמה היה שואל:" יש לי
בורי כזה גדול פה, שאתה צריך להיזהר שלא יאכל אותך בסוף
גלוש!"
"אל תדאג לי שלמה, אני מספיק רעב בשביל לאכול אותך" הייתי עונה
לו ומחייך אליו חזרה.
אני זוכר, שיחה אחת במיוחד. השיחה שאני ושלמה עשינו, בדיוק
ביום שבו רעות נפרדה ממני. זה היה היום שבו הבנתי כמה דברים על
עצמי, על העולם ועל העובדה שאני לא מבין בנות.
"נו, אז איך עם החברה שלך, גאות? איך קוראים לה..אל תזכיר
לי...." היה מפשפש בזיכרונו כשהתיישב על כיסא העץ ליד השולחן
הקטן.
"רעות, שלמה. אנחנו מדברים עליה כל שבוע כשאני בא אליך, איך
אתה שוכח?" שאלתי חצי מחייך חצי כועס.
"אוי גל, אני איש זקן. אני לא זוכר אפילו מה אכלתי אתמול,
למרות שאני מאמין שזה היה דג" הוא אמר וצחק תוך כדי שאכל את
הלוקס על הגריל שהכין לעצמו.
"רעות בסדר גמור, ממש כיף לי איתה. אנחנו נפגשים עוד שעה, היא
אמרה שאנחנו צריכים לדבר." מלמלתי מתוך שאריות עצמות הבורי
שלי.
"אוי, באמת? למה כבר לא הולך לכם טוב? דווקא נראית בחורה
נחמדה..." שלמה ניגב את פיו במפית ספוגה במים.
"לא, כרגע אמרתי לך, אנחנו ממש בסדר. זה בטח סתם לדבר, אתה בטח
חושב שהיא רוצה להיפרד, אבל אני לא מאמין שהיא תעשה את זה,
בדיוק לפני שבוע סגרנו שנצא לצימר בגולן. אתה מכיר צימר טוב?"

"לא לא, אתה מכיר אותי. אני בים כל היום. ומאז שנפטרה גאולה
עליה השלום, אני לא מעוניין בנשים, למרות שהיו לי כמה
הצעות..." שלמה דיבר בלחש לעצמו. ראיתי עליו שקשה להגיד את שמה
של אישתו המנוחה.
לפני שהתגייסתי, נפטרה אשתו של שלמה, דודתי גאולה מסרטן. האיש
שמאז ומעולם נראה לי כגיבור על, האיש הכי חזק בעולם, יותר מאבא
שלי, נשבר באותו היום. אני אפילו חושב שראיתי אותו בוכה
בהלוויה. גאולה ושלמה היו יחד 35 שנה. תמיד ההורים שלי אמרו
שאת האהבה ביניהם אפילו המוות לא ייקח. הם צדקו. עד היום הוא
לא מפסיק להיזכר בה. תמיד פיללתי שאוכל למצוא אהבה כזו כמו
שהייתה לשלמה ולגאולה. גאולה הייתה דואגת לו, הייתה שם תמיד
לטפל בו כשהרגיש חולה, ותמיד ראו עד כמה היא אוהבת אותו. אישה
פשוטה כמוהו, לבושה בחלוקים פשוטים, אבל חייכנית בדיוק כמוהו.
מעולם לא התלוננה בפני אדם על אורח חייהם הצנוע, בלשון המעטה.
"היו לך הצעות שלמה? רווק מבוקש הא?" חייכתי וטפחתי על שכמו.
"לא גלוש, ממש לא...אני מעדיף שלא לחשוב על אף אחת אחרת. אתה
רוצה תה? אני אכין לשנינו." אמר וקם, בצעדים שקטים אל עבר
המטבח הקטן.

שאריות מציאות-
"על מה רצית לדבר?" שאלתי את רעות והבטתי בעיניה הירוקות
והגדולות. הרגשתי שלא משנה מה יקרה, העיניים האלו ירגשו אותי.
בית הקפה התל אביבי היה כה רגיל. ליל קיץ חמים, הלחות באוויר,
שנינו יושבים על כיסאות עץ כשמסביבנו מלצריות מתזזות כדי להביא
ללקוחותיהן בזמן את ההזמנות.
"תראה גל, אני לא יודעת מה קרה בזמן האחרון, אבל אני לא חושבת
שאנחנו צריכים להמשיך להיפגש.." היא החזיקה את ידי וירתה את
חיציה אליי. איזו צביעות, חשבתי לעצמי. להחזיק יד של אדם רק
כדי לקרב אותו אל טווח הפגיעה.
"אבל רעות...אני...חשבתי שאנחנו.." לא מצאתי מילים. מלמלתי את
הפחדים האיומים ביותר שלי. בחורה ראשונה שאהבתי. שברון לב
ראשון שחוויתי. עדיף שלא להתנסות.
"אני יודעת שאתה כועס, שאתה פגוע, אבל זה פשוט לא מתאים לי כל
כך יותר" היא אמרה וראיתי בפניה את הקור, את החדות, כאילו זה
נאום שהכינה מראש.
"את לא יודעת כלום. אל תתיימרי לדעת. בלי הכנה מוקדמת, את
הורגת בן אדם"
"גל אתה טיפה מגזים....אתה ממש..."
"אני לא מגזים!" ,הרמתי את הקול והרבצתי לשולחן, "אני לא
מתכוון לתת לך את הנוחות שבהליכה שקטה מכאן, תהיי במבוכה כמו
שאני במבוכה!" צעקתי עליה כמו שלעולם לא צעקתי. שכולם יראו.
ראיתי על פניה את המבוכה, נהניתי מכל רגע. רציתי שתרגיש רע עם
עצמה. עשרות מבטים מצד כל השולחנות הופנו לעברי, קמתי ויצאתי.
בלי לחשוב יותר מידי על מה לעשות, נסעתי לצריף.
"שלמה, תתעורר! אני צריך להיכנס!" דפקתי על הדלת חזק, ידעתי
ששלמה ישן חזק.
"גלוש מה קרה? השעה שתיים בלילה, מה יש?" שלמה פתח את הדלת
מתוך שינה, וראו על הפנים שלו שהוא יודע בדיוק מה קרה מהדמעות
שהיו לי על הפנים.
"נפרדנו...כמו שאמרת." אמרתי בשקט.
"בוא תיכנס, תשתה תה ותספר לי מה קרה." הוא אמר וחיבק אותי.
שלמה תמיד היה אדם חזק. הכי חזק שהכרתי בחיי. רק פעם אחת ראיתי
אותו בוכה. הרגשתי כל כך חלש כשבכיתי לידו, ובכל זאת, החיבוק
שלו, נתן לי להרגיש את הרכות שיש באיש הזה, למרות כל הכוח
שלו.
נשארנו ערים עד חמש בבוקר. סיפרתי לו על הפגישה עם רעות, על כל
הציפיות שהיו לי ממנה, הציפיות שהיו לי ממני. לא ידעתי איפה
להתחיל. סיפרתי לו את הדברים הכי אישיים שלי, ובעיקר על
האכזבה, הכישלון הייאוש שלי מלמצוא קשר רומנטי אמיתי. עוד
מלפני הצבא, כשהייתי יוצא עם החברים שלי בתל אביב, הרגשתי
שהניסיון הוא חסר טעם, אני לא באמת אצליח למצוא מישהי. ועכשיו,
אחרי שרעות עזבה, אני בכלל אבוד.
שלמה, רק חייך. הוא נתן לי לדבר ולספר את כל מה שאני מרגיש.
בסוף השיחה, למרות שרק אני דיברתי בה, שלמה אמר:"לך לישון, מחר
נצא לים."
קמתי. שלמה כבר הכין תה במטבח. הרגשתי הכי גרוע שיכולתי. בכלל
לא הבנתי מה אני עושה אצל שלמה בבית, אני עכשיו צריך להיות עם
רעות, להיות אצלה במיטה, שבת בבוקר להתכרבל מתחת לשמיכה...די,
אמרתי לעצמי, צא מהאשליות.
דידיתי אל עבר המטבח. שלמה חייך והזמין אותי לתה.
התלבשתי בבגדים חמים, התביישתי להגיד לשלמה, שמעולם לא נכנסתי
לתוך הים. בתור ירושלמי, לא נקרו הרבה הזדמנויות בהן זכיתי
לבלות בים.
יצאנו בהליכה שקטה שנינו, בשעה עשר בבוקר, כשהשמש התחילה לחמם
את יפו, עם רשת דייגים ושתי חכות, אל עבר הסירה של שלמה.
"שלמה, אתה יודע, אני אף פעם לא נכנסתי לתוך הים, זה בטח מוזר
לך." אמרתי בביישנות כשניסיתי לנקות את החול מעל נעליי.
"אה זה בסדר, ככה כל הירושלמים, מפחדים ממים. גלוש, תקשיב,
היום אנחנו הולכים לשבת בים, ולהקשיב לו. אין הרבה לדבר. יש
הרבה להקשיב. המחשבות שלך, אתה תראה, בסוף יהיו כמו המים של
הים." הוא הסתכל עליי, וראיתי בעיניו את הכמיהה, החיבור החזק
הזה שאי אפשר להסביר. למרות שלא ממש הבנתי למה הוא מתכוון,
החלטתי שלא להגיב, אחרי הכל הוא נראה כל כך רציני....
יצאנו לים, הסירה הקטנה של שלמה התנועעה כל כך הרבה, והים בכלל
לא היה סוער. הקאתי לפחות פעמיים, אבל הרגשתי אחרי זה מאוד
טוב. הרגשתי קל. הגענו למים יותר עמוקים, שלמה זרק עוגן שכזה,
ואמר:"גלוש, אתה צריך עכשיו פשוט לזרוק את החכה רחוק, ולחכות
למזל שלך." הוא אמר והדגים איך צריך לזרוק את החכה.
זרקתי את החכה שלי, די הופתעתי שבפעם הראשונה הצלחתי לזרוק
אותה טוב. שלמה חייך אלי. ישבנו שנינו, הסירה נעה קלות, ונתתי
לעצמי, בפעם הראשונה בחיי, לנוח. לא לחשוב על כלום. מובן
שבתחילה זה לא היה קל, נזכרתי ישר בפרידה מרעות, והמבוכה
מהאופן שבו בכיתי מול שלמה מילא אותי, הרגשתי בושה. אך כמו
ששלמה אמר, נתתי למחשבות לזרום, כמו המים, ולבסוף הצלחתי
להשקיט את המוח, ורק לבהות בשמש המשתקפת על המים...
הרגשתי נוח, כאילו הראש שלי נע קלות יחד עם המים, התחלתי לשקוע
בהרגשה נעימה שכזו ולאט לאט נעצמו עיני...
"שלמה אני מרגיש משהו בחכה, שלמה!" קמתי מהר וכמעט נפלתי
מהסירה.
"טוב מאוד גלוש, עכשיו הכי חשוב, לא להילחם בכוח חזק מידי, לתת
טיפה כשצריך, אבל לא לוותר" הוא אמר, תפס את ידיי והראה לי את
הדרך.
תפסתי את החכה בחוזקה, והרגשתי איך הדג מושך אותי. נלחמתי,
שיחררתי לו מעט והרגשתי איך הוא מתקרב לכיוון הסירה. התחלתי
למשוך עם הידיים, והוא התנגד. החכה ממש התחילה להחליק לי
מהידיים. אחרי מאבק של כמעט שעה וחצי, הצלחתי להוציא את הבורי
הזה, שנלחם נגדי באומץ. הוא לא היה כזה גדול, אבל זה לא שינה
הרבה. הרגשתי טוב, הרגשתי שהשגתי אותו בזכות עצמי. שלמה חייך
אליי ואמר:"זה הדג שלך, היום נאכל אותו כמו שאתה אוהב. הים
נותן דברים, למי שמוכן לקבל." הוא הניח את הדג בתוך הדלי עם
המים.
באותו היום, חזרנו לצריף, והדג היה טעים יותר מכל דג שאכלתי.
זה היה הדג שאני דגתי. בסוף היום, נפרדתי משלמה, חיבקתי אותו
והודיתי לו על כך שהוא עזר לי כל כך.
הזמן עבר, השתחררתי מהצבא, הלכתי ללמוד שיווק ומנהל עסקים
באוניברסיטה, ולאחר מכן עברתי לת"א. כל אותו הזמן, הייתי בא
לשלמה לאכול אצלו ארוחות צהריים. מאז שעברתי לתל אביב, התחלתי
לבקר אצלו יותר. לאט לאט, ראיתי כיצד הוא מזדקן, והחלטתי שעליי
לספק לו יותר חברה, כיוון שהוא כל היום בודד.
לא היה פשוט למצוא זמן לבקר את שלמה הזקן, התחלתי לעבוד בחברה
גדולה, והתחלתי באמת לעשות כסף. הדבר היחידי שמן הסתם לא
התחלתי לעשות, זה היכרויות חדשות. ההרגשה הזו של הייאוש מבנות
המין היפה, היא שהזכירה לי את האדם המיוחד הזה, שלימד אותי
מלכתחילה איך להתייחס לדברים.
"שלמה, איך אתה מרגיש?" שאלתי אותו כשנכנסתי לביתו. הצריף בכלל
לא השתנה.
"בסדר, גלוש, מזדקנים..איך אתה מרגיש? יש לך מישהי חדשה
בחיים?" הוא שאל והתיישב לידי על הכורסא המרוטה.
השאלה שלו, חדרה אליי כמו סכין ללב. ידעתי שהוא לא מתכוון
לפגוע, אבל הוא היה חייב לזרות לי מלח על הפצעים?
"לא, אין ממש כלום. יבש לחלוטין. אני חושב שאני עושה משהו לא
בסדר."
"תראה, יכול להיות, אבל אני בטוח לא אהיה זה שילמד אותך. אצלכם
הצעירים דברים הולכים אחרת. אני יכול ללמד אותך לדוג, למרות
שגם זה כבר לא כל כך הולך לי..." הוא אמר ונאנח.
"מה הכוונה? אתה כבר לא דג?" שאלתי בדאגה.
"דג, כן, מנסה, אבל לא יוצא כלום. אני מחפש דגים כבר שבועות.
לא מצליח להוציא כלום. הם בורחים ממני. אני מדבר אליהם, הם לא
מקשיבים. לא יודע מה אני עושה לא נכון. ניסיתי הכל. אני לאט
לאט מאבד את הפרנסה. המוכרים בשוק שואלים אותי-שלמה, מה יהיה?
מתי תהיה סחורה? אני לא יודע מה להגיד להם גלוש..." הוא
התייפח. ריחמתי עליו מאוד. לו רק יכולתי לעזור.
הוצאתי מהארנק אלף שקל, והנחתי על השולחן. ראיתי את שלמה מנסה
להתחמק ואמרתי לו:"שלמה, זה בסדר, זה המינימום שאני יכול לעשות
בשבילך. אני אבוא לבקר." קמתי, ראיתי בעיניו דמעות. חיבקתי
אותו והלכתי.

מי מנוחות-
ישבתי עם חבר שלי בפאב. חבר מהצבא, אחד ששמר איתי על קשר. אלה
סוג האנשים שאתה מעריך באמת. אנשים שלא מפחדים להראות שאתה
חשוב להם. הערכתי את איתי תמיד, הוא נתן לי תמיד תחושה טובה,
שאנחנו יכולים לדבר על הכל.
"תגיד, מה קורה עם ליאת, איתי?" ליאת ואיתי הם הזוג המיתולוגי
שבחבורה שלנו. כבר חמש שנים ביחד. ועם כל האהבה שיש לי לאיתי,
אני לא אכחיש. אני קצת מקנא. אני גם רוצה דבר כזה.
"האמת זו הסיבה שקבעתי איתך פה" איתי אמר והתקרב אלי, "אני
וליאת מתחתנים!" הוא אמר בהתרגשות.
"לא יכול להיות! אני כל כך שמח בשבילך!" לפתע הקנאה נעלמה
לחלוטין, באמת ששמחתי. חיבקתי את איתי ואפילו התרגשתי יותר
כשהוא ביקש שאני אגיד כמה מילים בחתונה.
"אנחנו מתחתנים ביוני הקרוב, בתוך אולם. לא הרבה אנשים, אתה
מכיר אותי, אני לא אוהב המונים". הוא חייך ושתה מהבירה שלו.
"אני יודע..אני בשמחה אגיד עליכם כמה מילים. האמת יש לי כל כך
הרבה מה להגיד...איפה להתחיל?" צחקנו שנינו...
"מי יודע גל, אולי תמצא בחתונה איזו רווקה שמתה כבר להתחתן
גם.." הוא נתן חצי חיוך.
"יש לי בעיה עם בנות, אתה יודע איתי. אתה זוכר את הסיפור עם
רעות, אני לא נותן בהן אמון מאז. אני לא מוכן להיפגע ככה שוב.
מה גם שזה לא משנה, לא הצלחתי להכיר מישהי חדשה כבר שנים. זה
לא חדש לך." שיטחתי בפניו את הבעיות שלי בצורה ישירה. תמיד
יכולנו לדבר ישיר, אני ואיתי.
"כן, אבל בחתונה בטוח יהיו המון בחורות חדשות. עזוב את רעות,
יש הרבה דגים בים, אני יודע שאתה מפחד מים כמו כל הירושלמים",
הוא צחק, "אבל אולי תמצא שם מישהי."
מפחד מים כמו כל הירושלמים.... נזכרתי בשלמה, נזכרתי בדברים
שאמר  לי כשנפרדתי מרעות, נזכרתי בדיג שעשיתי עם שלמה, נזכרתי
בתחושות הרחוקות הללו, מלפני שש שנים, כשעוד הייתי בצבא
והתמלאתי תחושת ניצחון.
יש הרבה דגים בים...מלמלתי לעצמי.
חייכתי.