השמש חדרה דרך חריצי התריסים והאירה את הסלון שלי באור כתום של
סוף היום, אור מנחם ועצוב גם יחד שמלטף אותך עם קרניו האחרונות
להיום ולוחש בלי מלים: "מחר נתחיל מחדש".
האבק צף באוויר והסתחרר ואני נעצבתי כל כך בלי לדעת למה, כמו
תמיד כשיום דועך ומשהו מתכווץ בלב בלי הסבר, ורק הכאב מזוכך כל
כך ומעורר פליאה בחדותו. כאילו תפסתי רסיס מציאות שצף באוויר
וקירבתי אותו אלי להביט בזכוכית מגדלת. קמתי ושמתי עלי את תיק
הצד שלי בלי לענות למחשבות המתרוצצות בראש. כשרצתי במדרגות
למטה קרניי האור הכתומות  נימרו את חדר המדרגות דרך החלון
הקטנטן. בנין ישן, מדרגות אבן, קירות שפריץ, מעקה דק צבוע
שחור, וחלל מלוכלך בין המעקות שיורד עד לכניסה. התחלתי ללכת
ברחוב בלי מטרה. אנשים מדברים, אוכלים תוך כדי הליכה, כולם
ילדים כאלה שבאו מהפריפריה להתחכך במציאות של העיר. כל העיר
מלאה אנשים צעירים ונרגשים, מתפקעים מתקוות והבטחות  ועיניהם
עמוסות אש.
אולי כאן הוא הלך לפני שלוש שנים, ממש ברחוב הזה הוא לקח שמאלה
לאיזה רחוב צדדי, ונעלם לעולם. עדן, אחי הקטן  נעלם כאן פעם
ואיש לא ראה אותו שוב.
זה היה בשנה הראשונה שלי בתל אביב, גרתי בדירה הראשונה שלי
בבניין מלוכלך מאוד ליד קינג ג'ורג', ועדן היה בא לבקר אותי
לפעמים. הוא היה אמור להיות אז בכיתה י"א, אבל הוא לא באמת
הלך. אמא שלי ויתרה באותה שנה כשעדן התחיל היעלם ליומיים שלושה
פה ושם, פעם אצל דור, פעם "אני ישן אצל ויקה" וככה עד שכבר אי
אפשר היה להגיד לא. "אני אלך לבית הספר מדור, יש אוטובוס ישיר
לרעננה משם". "למה עדן לא מגיע לבית הספר בזמן האחרון? כשהוא
בא פעם קודמת שמעתי אותו מדבר על החברים הגדולים שהוא מסתובב
איתם".
כשעדן היה מגיע הביתה היו צעקות של אמא שאיבדה את הפתרונות. לא
מתאים לה לצרוח, לאישה השקולה הזאת שגידלה אותנו, אבל עכשיו
כשאבד משהו בדרך היא כבר לא יודעת מה לעשות. הורים אחרים
צועקים, רותחים, בלית ברירה גם זה פתרון.
המושכות אבדו כשעדן נהיה אדיש לצעקות ולתחינות. אדיש לבקשות,
לנסיונות שלה, לבכי שלה. אתה עדיין אובד עיצות, עדיין דואג,
אבל בלב - ויתרת. היא גידלה אותו עם המון אהבה ונתנה לו כל מה
שהיה לה לתת. אולי זה יספיק, אולי זה יווסת אותו, אולי יש לו
קווים אדומים.
אני ויתרתי הרבה לפניה, עמוסה בתקוות  ונסיונות שלי, בדרך
הפרטית שלי לפיסגה. אני לא אמא שלו, אני כבר לא משפיעה עליו.
פעם מילה שלי הייתה כמו פקודה בשבילו, הילד הקטן והתמים הזה.
גם כשכאב לי לא ניסיתי שוב. ראיתי אותה קורסת ומאבדת אותו
ודחיתי את העצב הזה מעלי.  התרכזתי במבחנים, בחלומות, בחבר,
בתקוות בכל מה שאולי. כשעזבתי את הבית והשארתי אותה לבד עם עדן
אמרתי לעצמי שאולי עכשיו יהיה לה יותר קל, כשהיא לא צריכה
לדאוג גם לי והיא יכולה להתרכז רק בו. אומנות הבילוף העצמי.
כשעדן היה בא לבקר אותי, בהתחלה כשהוא עוד היה מדבר איתנו, הוא
היה בא לדירה, שוכב על הספה, רואה טלויזיה ומקשיב לי. איזשהיא
חובה פנימית גרמה לי להמשיך להטיף, לדבר לדבר לדבר, רק לנסות
לסובב איזה בורג שם בפנים, לגרום לו להבין שהוא טועה. נסיונות
עקרים שנגמרו בחיבוק קצר. חצי חיוך, "יהיה בסדר, אני בסדר, אל
תדאגי" ועדן יוצא אל הרחוב, לחברים. מי הם היו בכלל? לא יצאתי
אחריו לרחוב אף פעם, ויסורי המצפון האלה בחזה כנראה לא כאבו
מספיק כדי שאבין שהם יסורי מצפון. בלב אני כאבתי על הוותרנות
שלי, לא על מר גורלו.
היום אני והם קרובים מאוד. הם כואבים תמיד ואנחנו הולכים לישון
ביחד, היסורים ואני, וקמים בבוקר, וחולקים את השינאה שלי אלי.

אמא באה לתל אביב כמה פעמים וחיפשה אותו ברחובות. היא באה אלי
כשלא מצאה, שתתה קפה, ואמרה שראתה "הרבה ילדים אבודים אבל לא
את שלה". אמא כבר לא שמחה בי כמו ששמחים בילדה הטובה, המוכשרת,
שקיבלה מילגה באוניברסיטת ניו יורק, שחזרה לכאן וטענה שנמאס לה
הריחוק, שאיש לא ידע שחזרה עם זנב בין הרגלים. שמצטיינת, שגרה
בדירה משלה. איזה ילדה עצמאית. אולי קיויתי  שכשעדן אבד אני
אהיה הנחמה, אבל זה לא קרה. הזמנתי אותה כל הזמן לקפה, להצגות,
"תבואי איתי למוזיאון יש תערוכה שאת דיברת עליה אז, של
הדיוקנאות". כשהיא באה היא חייכה לפעמים, אבל לא באמת הייתה
שם. צל של הורה, אמא אבודה.
עדן נעדר. כתוב בעיתון, ואנשים מתקשרים לשאול שאלות. אמא אצלי
בדירה, ישנה על הספה, כבר שבועיים מאז ששמעה עליו לאחרונה.
המשטרה מחפשת, השכנים מחפשים, כתבה גדולה בידיעות על מאורת
סמים בדרם העיר, יש שם ילדים אבודים של אנשים אחרים אבל לא אח
שלי. חודש אחר כך, אמא חוזרת לרעננה.

הלכתי על קינג ג'ורג' עד השוק, נכנסתי פנימה  בדיוק כשכל
הרוכלים סגרו את הבאסטות. רצפה מזוהמת ורפש על המכנסיים, ירקות
זרוקים על הרצפה. אנשים אחרונים אורזים, מדברים ביניהם בעודם
מניפים ארגזים. "שאול שאול רד מזה. דיי. נגמר. אני אומר עזוב
זה עזוב מבין אותי?". טיפוסים עוברים. התיישבתי בפינה על ארגז
חבוי והצצתי על האנשים. כבר חושך.
המוכרים הולכים, הנרקומנים באים. פנים תאילנדיות, או אולי
סיניות, אני לא מבדילה. יש גם פרצופים אתניים לא מוסברים.
המציאות שמה עליהם מסיכה אחידה, אבל אני מנחשת שמאחוריה
מסתתרים תווים מזרח אירופאים. אנשים מדדים בקרסוליים נפוחים,
כל הוורידים אדומים ותפוחים והפנים  מחוטטות ומלוכלכות. הבגדים
לא תואמים ולא קשורים בכלל זה לזה, כפכפי גומי, והאם זה בכלל
אישה או גבר? רזה מדי בשביל להיות גבר. כעור וחסר הבעה מדי
בשביל להיות אישה. זה כלום מהלך, לא זה ולא זה.
הם חולפים ואני ממשיכה להביט באחוריהם מתרחקים. מקשיבה לשיחות
בשפות מוזרות, על עולמות רחוקים שכאלה שפעם היו בית של מישהו.
מדברים גם עיברית: "אני קושבת שמואל אמר חוזלים בשמונה! חוזלים
חוזלים! די ללכת".   הדוברת סובבה אלי את מבטה, וקלטה אותי
בוהה מהגומחה הקטנה שלי מאחורי הדוכן. היא הביטה בי שניה ארוכה
שכזו, בעיניים חושדות ולמודות חיים. עיניים מלוכסנות ושחרות,
בגדים צבעוניים מקטיפה ועור. היא לא נראתה לי מסוממת. כשניתקה
את מבטה ממני רצה את הפער הקטן שנוצר בינה לבין האחרת. או אחר.
"הולכים הולכים! לשם לשם!" היא הצביעה וניסתה למשוך את הזומבי
לכיון שממנו באו. זה לא עבד והם התרחקו, וכשהעברית הרצוצה שלהם
נעלמה באופק נהיה שקט כזה. קמתי והמשכתי דרומה עם השוק. ערימות
של ירקות על הרצפה, ושלוליות עכורות ומגעילות. שמעתי רחש בין
הבאסטות וקפאתי. לא יודעת למה לא ברחתי. אני מטבעי פחדנית
למדי, ולמירב מבוכתי יש לי בראש תמונה די רעה על "אנשי הרחוב"
האלה. מפחידים כאלה, סביר להניח שכוונותיהם לא טהורות. לשניה
עבר לי בראש המחשבה: "אולי זה עדן". התקרבתי והצצתי מעבר
לבאסטה. על ערימות עיתונים שכב איש לבוש בהרבה מעילים מלוכלכים
וניסה לקום. הוא נאנח וצנח על הישבן אחרי כל נסיון. אולי בן
חמישים. אולי בן שבעים. אולי בן מאה ועשרים. הבנתי שהוא לא
רואה אותי והרגשתי מציצנית. כשפניתי אחורה כדי להמשיך כנראה
שדרכתי על שקית ניילון. נשמע רשרוש והאיש שאל: "מזה שם? מזה שם
הא? לעוף מפה עכשיו! יש לי סכין! כדאי שתעופו מפה!" הוא נשמע
לי צבר. עברית מצלצלת נקי. התחלתי להתרחק ושמעתי אותו ממשיך
למלמל, על רקע שקיות הניילון המקרקשות. הוא לא הצליח לקום
כנראה.
המשכתי ללכת, האורות של סוף השוק התחילו להאיר. פתאום הרחוב
מתרחב, אנשים נכנסים ויוצאים. מימין שתי נשים בוחנות עגבניות
מערימה שזרוקה על הרצפה. מדברות ביניהן משהו ספק סלבי ספק
ערבי, מעילים גדולים וגסים על כתפיהן. הסתכלו עלי והחליפו
משפט, כנראה על חשבוני. אולי עדן אסף פה ירקות. אולי עדן מתחבא
מאחורי באסטה, חיי במימד הזה של הטינופת והלילה, ממלכת הרחוב.

אם הוא יחזור אמא תחזור לחיות. אני אחזיר אותו לאמא, ולאמא
אחזיר את ההבעה. וידויים לעצמי ולעצמי בלבד: אולי אמא תקרקר
סביבי שוב כשעדן יחזור. אולי אם אני אחזיר אותו הוא לא תכעס
שעזבתי וויתרתי. היא אף פעם לא אמרה לי שהיא כועסת, אבל אני
יודעת שכן. האמא החמה שלי התקררה כשעדן הלך.
מטיול בעקבות האור הכתום זה הפך למסע חיפוש - אני צריכה למצוא
את עדן.

התעוררתי בבוקר מקרני האור ורעשים של משאיות מצפצפות בהילוך
אחורי. קמתי וניערתי את הבגדים. אישה הסתכלה עלי במבט חוקר.
"כזאת ילדה מסודרת ישנה על הרצפה?" ישנתי בפינה של רחוב מתחת
ללוח מודעות. אני זוכרת במעורפל את עצמי מתיישבת על הניילונים.
איך נרדמתי? איך ישנתי כל כך עמוק ברחוב? התעלמתי מהמבט שלה
והסתכלתי מסביב. מרחוק השוק הרעיש והמה אנשים. לאן האנשים של
הלילה הולכים ביום? הלכתי לכיון גן צ'ארלס קלור. בים אין אף
אחד, קריר ומוקדם. הרגשתי מטושטשת והלכתי על החוף לכיוון יפו.
התעורר רעב. אין לי כסף. מה עושים? מה עושים אנשים רעבים?
פחים מסביב. יש לי אומץ? לחטט במיץ של הזבל? פתאום הרגשתי
שאפשר. פתאום זה נראה לי מאוד הגיוני. ניגשתי לפח ים כזה, עם
שקית של העירייה בפנים. היו שם פיתות שמישהו זרק, כנראה קנו
חומוס וצ'יפס וקיבלו יותר מדי פיתות. לקחתי אותם ושמתי בתיק.
אכלתי ארוחת בוקר בחוף, והמוח ריק. לא חשבתי על כלום. רק ללכת,
ללכת.

"אלו, את! את את כן את!" כשאת ישנה ברחוב הם לא אומרים
"גיברת". "תרימי את עצמך מפה ומהר! זה השטח של הרכוש שלי ואת
לא תזריקי לי פה!". קמתי, עיתונים דבוקים לבגדיי. התנודדתי.
"מה? מה להזריק?". "קישטה עופי מפה! לא רוצה לשמוע. אחרת יהיו
לך צרות! יאללה". תחנה מרכזית ישנה. הלילה ישנתי פה. עכשיו
צהרים לפי האור. אנשים עוברים, קונים בהכל בשני שקל שטיח
לכניסה. פיליפינים, סינים, רומנים. פרצופים למודי עולם. איפה
הבית שלכם ילדים? מי זאת אמא שלכם? מסתכלים עלי הרבה. התיק
שהיה לי שבוע שעבר נעלם. אולי כשישנתי לקחו לי. אני כבר
מלוכלכת, חשבתי לעצמי. אולי זה קטע של טריטוריה. אני מוצג חדש
ברחוב הזה, ומעניין מה אני מחפשת פה. בלילה מישהו שאל אותי את
זה, כשחיטטתי בפח מחוץ לאיזה בית הרוס שמתוכו בקעה מוסיקה
ערבית מעורבת בטכנו. הוא שאל אותי אם אני רוצה לקנות. אמרתי
שלא ופניתי ללכת. "נו יאללה יאללה מכירים אותך. כמה יש עליך?
יהיה בזול".
הסתובבתי כמה שעות, לא יודעת איפה. ישבתי על הרצפה בכניסה
לאיזה חנות נעליים. היו שם מגפי לק עד הברך עם רוכסן ארוך. גם
שחורות, גם לבנות. כותנות סאטן באדום ושחור. אני ישנה ומתעוררת
חליפות. כשהתעוררתי הרחוב התרוקן, השמיים כבר היו כחולים
עמוקים עם כוכבים ראשונים. בכלי האלומיניום החד פעמי ששיכן את
ארוחת הצהריים שלי היו שלושה שקלים בודדים וכמה חצאים. מישהו
חשב שאני מקבצת נדבות, וקבצניות צעירות זה מעורר רחמים, כנראה.


באותו ערב פגשתי בפעם הראשונה את ואוא. היא הקיאה ברחוב שאני
הלכתי בו. עצרתי, אני עדיין לא יודעת למה, אחרי כל הדברים שיצא
לי לעבור לידם בשלווה לאחרונה. היא הסתובבה אלי ואמרה במבטא
רוסי כבד: " מה את חושבת שאת עושה? תעופי מפה". "אה... סליחה".
פלטתי. המשכתי ללכת. שמעתי את העקבים של ואוא מאחורי, היא
הדביקה את הפער ביננו.
" ראיתי אותך אתמול. מאיפה באת?" היא שאלה. "אני מחפשת את אח
שלי עדן. הוא נעלם פה פעם. ילד עם שיער בלונדיני ג'ינג'י. אולי
ראית את עדן?" ואוא נאנחה. אני מאבדת קשר למציאות, ידעתי. לא
היה לי אכפת. עצרנו, והיא הביטה בי. אולי בת ארבעים ושבע,
חשבתי. מגפיים גבוהות, טייץ מנומרות, מחשוף עמוק. ידיים גסות
ומותניים מעוגלות. הבד המתוח כאילו בלם את הקימורים הבריאים
מלהתפרץ. "את לא תמצאי פה שום ילדים. בואי."
באותו ערב ישנתי עם ואוא. היא הביאה לי לחם וגבינה לבנה
מהמטבחון בכניסה לדירה.  הכל היה מואר באור צהוב חולה, שרשראות
של מנורות חג המולד מלופפות על כל הקירות. גברים נכנסו ויצאו,
העיפו מבט קצר על הספה המאובקת שישבנו עליה. ואוא הביטה בי
אוכלת. דיברנו על עדן.
"את מכירה מקום שישנים בו ילדים קטנים יותר?" שאלתי. היא עשתה
כן עם הראש.
"ליד התחנה החדשה יש גם ילדים ישראלים שמשתמשים. אנחנו הולכות
ומכירים שם את השם שלי. נחפש את אח שלך".
ואוא חיבקה אותי. היא צבטה לי את הלחי ואמרה משהו ברוסית.
חייכתי. שרירי הפנים שלי היו נוקשים ומופתעים מהחיוך. היא
צחקה, כנראה שבאמת נראיתי מופתעת מהחיוך.
"ואוא, את עובדת פה?" שאלתי. מדי פעם פילחה את האוויר גניחה.
"כן. אבל מנהלת גם. לא הולכת עם כולם!" צחקתי, ואז צחקנו
שתינו. "ברוסיה גם עבדת בזה?" "גם ברוסיה. פה היה עבודות אחרות
קודם, ואז אמרתי אין כסף- הולכים לעבוד רציני!" צחקתי. היא
נראתה מאוד שמחה וטובת לב. "ברוסיה הגברים יותר שיכורים.
מגיעים ממש שיכורים שיכורים, ומרביצים הרבה. גם פה מרביצים
בהתחלה אבל עכשיו שומרים עלי." היא הצביעה לכיוון המטבחון.
זיהיתי אותו מיד- זה האיש שגירש אותי מהשטח שלו אז. הוא חייך
לואוא, היא חייכה חזרה.
ישנתי עם ואוא באחד החדרים. הבוקר התחיל להאיר, אחת הבנות
הגונחות יצאה ואמרה לואוא משהו ברוסית. נכנסנו, ואוא הדליקה
טלויזיה קטנה שהייתה שם על ערוץ 9. היה שם ריח של זיעה ועשן,
והשמיכה הייתה מלאה בחורי סיגריות. כיבינו את האור ונשכבנו
מתחת לשמיכה. "תודה ואוא", אמרתי. היא לא ענתה. עברה לי בראש
מחשבה- אולי כשהיא ישנה היא "מכבה" את העברית שלה. היא בטח
חולמת ברוסית. למחרת הלכנו לתחנה השניה לחפש את עדן. הוא לא
היה שם.

כשקמתי הבנתי שכנראה אחר הצהריים. האור היה רך וצהוב וברח
מערבה. בהתחלה לא ידעתי איפה אני ומי זה האיש שבדלת. הוא טרק
אותה אחריו, ואני עדיין ניסיתי להתרגל לאור.
"שלום ילדה אשכנזיה משוגעת", אמר האיש מאתמול, ופתח את החגורה
שלו. הוא המשיך לדבר והוריד את המכנסיים תוך כדי. נתקעו לי
המילים בגרון. "אל תעשי לי פרצופים של ילדה בבית ספר. אם ואוא
רוצה לאמץ ילדים זה בסדר, אבל אצלי לא אוכלים וישנים חינם",
הוא אמר ונעמד מולי, אני עדיין שרועה על המיטה. "בחורה יפה
וצעירה כזאת, את יכולה להרוויח גם כסף שלא תישני לי על
הניילונים בחוץ", הוא הוריד את התחתונים ונשכב מעלי על המיטה.
שתקתי.

אחריו בא עוד אחד, צעיר יחסית ומבוהל. מסריח מסיגריות. ועוד
כמה. לא היה לי אכפת. לפעמים הייתי נרדמת וחולמת שאמא שלי ועדן
באים לחפש אותי, ממש מודאגים, הולכים ברחוב וצועקים את שמי.
ואז עדן היה מחבק את אמא והיא הייתה קרה ועצובה, והוא הבטיח לה
שנמצא אותי. פעם קיבלתי סטירה ואז התעוררתי. זה היה כל כך חזק
ועל האוזן, אז כששון צעק עלי שאני בחורה משוגעת לא שמעתי כמעט
כלום. חזרתי למיטה.
ואוא באה באמצע הלילה. היא דיברה איתי רוסית ואז צחקה והתחילה
שוב בעיברית. התפשטה, הדליקה טלויזיה ונרדמה לידי. מעכשיו גרתי
עם ואוא.

כשנגמר החורף נהיה חנוק ודביק בחדר. המצעים נרטבו מזיעה
ולקוחות נגעלו לשכב עליהם. קראתי להם "לקוחות" עכשיו, וכששון
ראה שאני לא הולכת לשום מקום הוא נתן לי לפעמים כסף. הכרתי כבר
את הבנות האחרות, והיינו יושבות לפעמים על הספה בלובי ומדברות.
הם הלוו לי בגדים וכשמדדתי אותם שמתי לב פתאום כמה אני רזה.
מול המראה קפץ לי זיכרון לראש - זיכרון שנראה כל כך עתיק,
כאילו מחיים אחרים. במראה ראיתי ילדה בת 18 לבושה במדים
ירוקים, כומתת מודיעין על הראש, מדגמנת את המדים למראה בחדר,
מבליטה את הישבן ומחייכת לעצמה. וואו. אני רזה כמו שהייתי לפני
הצבא. כשפתחתי עיניים הזיכרון ברח לעולם הזכרונות החבוי שלי,
ולא צף יותר. זיכרון מחיים של מישהי אחרת.
הבנות היו מדברות על כל מיני לקוחות שהיו, העבירו בדיחות
ועישנו המון סיגריות. הרגשתי זרה ומנותקת, ולפעמים ריחפתי
וחזרתי למציאות מדי פעם לקול צחוק או משהו אחר שהקפיץ אותי.
לפעמים הם פיטפטו המון ברוסית ואז שכחו שאני לא מבינה. אניה,
אחת ילדה ממש, דיברה. הסתכלתי עליה, בחנתי את הפנים הלבנות
חלביות האלה מקרוב. ראיתי ילדה קטנה, ודמיינתי אותה בצמה
ובג'ינס ונעלי ספורט. איפה אמא של אניה? באיזה כפר או עיירה
רחוקים וקרים הם מחפשים אותה? שאלתי את אניה והיא אמרה שאמא
שאף פעם לא היה לה אבא ואמא שלה בסמים באוקראינה. חשבתי על אמא
שלי. איפה היא עכשיו? אולי היא בסופר, קונה עוף. ואז חשבתי,
שאם אמא לבד, והיא לבד, היא בטח אוכלת לחם וגבינה מהמקרר. אני
לא חושבת שהיא מבשלת רק לעצמה עוף.
סיפרתי לבנות על עדן, ואחת מהם אמרה שזה קרה גם לה עם אחותה
אבל אז מצאו אותה. אמרתי שזה כבר ככה שלוש שנים, ואז היא אמרה
- "אה", ואמרה משהו חטוף ברוסית. הייתה שתיקה מעיקה והן המשיכו
לפטפט. היא בטח אמרה משהו כמו "אח שלך כבר מזמן שוכב מת באיזה
תעלה", או משהו כזה, חשבתי, אבל אמא שלי אמרה מההתחלה כשעדן
נעלם שאנשים שאומרים דברים כאלה ויתרו מראש.
ואוא נכנסה והתיישבה לידי.
"ואוא, נלך לחפש את אח שלי?"
"בטח נלך. קודם את עובדת עוד קצת, מרוויחה כסף. כשתפגשי את אח
שלך את צריכה שיהיה לך כסף. אז נלך ונמצא אותו איפה שהילדים
הישראלים משתמשים".
"את מבטיחה?"
"מבטיחה".
לפעמים הייתי הולכת לחפש את עדן, ממש מתוך שכרות כזאת. הייתי
מסתובבת ברחוב וחוזרת לדירה אחרי כמה שעות של הליכה ברגל. פעם
עצרו אותי שוטרים אבל בסוף ואוא באה להחזיר אותי לדירה מהר
מהר. כשהלכנו ביחד לחפש את עדן הוא שוב לא היה שם.


"סליחה? ילד? כן אתה... חכה, חכה רגע אל תברח!"
"תעופי ממני! אל, אל תגעי בי!" הילד נסוג ממגעה. פתאום הרגיש
מוזר- קראו לו ילד.
"טוב טוב לא התכוונתי, עצור שניה, אני רוצה לשאול שאלה".
"מה את רוצה? אני לא מכיר אף אחד", אמר, והביט בה בחשדנות.
"אני מחפשת מישהי, בחורה. חשבתי שאולי ראית בחורה ברחוב, לא
ילדה. שיער חום, מלאה, נראית בת 25 בערך. אולי היא באה לחפש את
אח שלה? או שאולי אתה מכיר בחור ג'ינג'י?", אמרה, וליבה פעם
בהתרגשות ממה שאמרה. כבר הרבה שנים מדמיינת את הרגע שתשאל את
השאלה הזאת ותיענה בחיוב.
"לא מכיר א..."
"אתה בטוח? אולי ראית במקום אחר בעיר?"
"דיי גברת תעזבי'תי!" לא מכיר ת'ילדים שלך."
כשהוא התרחק חשבה האם, מה הייתה חושבת אמא של הילד - נער - גבר
הזה.  איפה היא בכלל? היא יודעת שלילה עכשיו ושהוא לא לובש
כלום מעל הטישרט? היא יודעת שהעיניים שלו אדומות, שהרגליים
מלוכלכות, שהעיניים הכחולות שלו מתות?
כשצעדה חזרה לאוטו שהחנתה בחניה כפולה ליד התחנה הישנה, חשבה
על הילדים שלה ואיך נראות העיניים שלהם היום.

הלכתי לקנות סמים. אני קונה סמים בכסף של ששון וחוזרת לדירה,
שם ששון לוקח את הקניה, ונותן לכמה מהבנות. הוא נותן קצת גם לי
- ואוא לא אוהבת שאני משתמשת,  והיא אמרה לבנות לא לתת לי בכלל
כי אני "גם ככה (משוגעת ברוסית)". אני כבר יודעת הרבה רוסית,
וכשהן קוראות לי משוגעת לא אכפת לי. לא אכפת לי.
ששון שולח אותי כי הוא אומר שאני אמינה, שאין מה לדאוג איתי
שאגנוב כסף. פעם הוא גם אמר לאיש שלו, כשהוא בא לדירה,
ש"החלקתי על השכל לגמרי", אבל הם עושים לי בייביסיטר טוב טוב
כבר שנה. ושאני דווקא מועילה מאוד ולפעמים יש לקוחות מטומטמים
שלא אכפת להם שאני משוגעת.
הרחוב הסריח מעשן של מכוניות והשמיים היו אפורים כמו פלדה,
כאילו שנתקעו בין שרב לסערה בלי יכולת להחליט. השקיעה שברה את
הצבעים האפורים במערב. הלכתי ברחוב נווה שאנן, ומדי פעם מישהו
העיף בי מבט שואל. באים לכאן כל מיני אנשים שנועצים מבטיי גן
חיות, אבל בזמן האחרון עליתי קצת במשקל אז כבר מסתכלים פחות.
שמעתי סירנה של משטרה, צעקות של רוכל, שיחה בסינית. געתה בי
בחילה יוצאת דופן מכל המסביב הזה, שכבר מזמן התרגלתי אליו.
נחרדתי לרגע, לא יודעת ממה בדיוק, אבל הרגשתי מלוכלכת. היה לי
חשק פתאומי לקרצף את כל העור שלי עד לאדמומיות וניקיון מוחלט.

כשחזרתי ההביתה, לדירה שהיא כבר בית, ואוא הייתה באמצע שיחה
סוערת עם מישהו זר. היא הרימה את הקול ודלת נטרקה במסדרון.
ישבתי על הספה כשואוא נכנסה.
"ילדה כזאת מצחיקה! יושבת על הספה ומסתכלת על הקירות! בואי,
אני, איך אומרים, במצב רוח טוב!
בואי נלך לבקר את קטיה בדירה החדשה. בואי נצא לטייל."
"ואוא!", נדרכתי, "נלך לחפש את עדן? אמרת שנלך שוב, זוכרת?
אמרת שנלך לנסות שוב! אולי עכשיו עדן שם. היה בוקר פעם קודמת,
אולי בלילה יהיה יותר מזל".
כנראה שהתפשטה הבעה נרגשת על פני כי ואוא צחקה. יצאנו לטייל.
ואוא בטח חושבת שעדן מת מזמן, אבל היא בכל זאת באה איתי
לפעמים, כדי לשמח אותי. אני חושבת שהיא מאוד אוהבת להאכיל אותי
ולשמח אותי. אולי היא רצתה להיות אמא של מישהו ולא הייתה לה
הזדמנות, אז היא מגדלת אותי קצת. גם את שאר הבנות, אבל אותי
הכי ללא ספק.
בחושך עברנו ליד סמטאות וגן ציבורי אחד מלא בנרקומנים. ואוא
זרקה מילה לאחד מהם והמשכנו ללכת. בסמטא אחרת עצרנו לכוסית
וודקה שמישהו הציע לואוא, על מרפסת נמוכה ומלוכלכת. ישבתי
ושתקתי כשואוא דיברה וצחקה עם האיש ברוסית. חיכיתי בפינה
בסבלנות שתסיים.

אני לא יודעת באיזה שעה זה היה, אבל כנראה מאוחר כי כבר היה
מאוד שקט ברחובות. אני לא יודעת מתי ומי היה מסביב, אבל כשואוא
עמדה בפינה ודיברה עם אנשים, עמדה אישה עם מבט מהומם ליד
מכונית עם אורות איתות מהבהבים. אני לא זוכרת מה  היא מלמלה
כשרצה וחיבקה אותי בכוח. אני זוכרת רק דמעות חמות שנטפו על
כתפי והמיסו את הלכלוך, ושחומן צרב את עורי וגרם לי לסחרחורת.
אני זוכרת גם ריח טוב שהקיף אותי מכל עבר כשצנחתי אבודה
לזרועותיה של אמא שלי.
"מצאתי, מצאתי! את פה, את פה", היא לא הפסיקה להגיד כל הזמן.
ישבתי על הספה בבית ברעננה, וזרועותיה של אימי לופתות אותי,
והיא לא נתנה לי לצאת. לא נתנה לי להיחלץ מהחיבוק.

עברו הרבה שנים ולא מצאנו את עדן. עדן כנראה מת. אני ואמא שלי
חושבות עליו תמיד כשאנחנו מטיילות בעיר ביחד.