אני רוצה להגיד לך שאני מבולבלת, אבל אני לא יכולה לעשות כלום
מרוב הבילבול, חוץ מלהיות חולה.
חולה פיזית ונפשית.
הנפש שלי כבר לא יכולה להחזיק את כל הכובד של המחשבות, אז הגוף
קורס להרבה חלקיקים של חיידקים. אפילו הנשימה שלי לא סדירה כמו
פעם. אני לא יודעת אם זה מהעישון אבל לנשום עמוק כדי להירגע זה
מאוד קשה.
אני חושבת על מה ואיך, ולמה וכמה ועם מי ועם מה - והכל עולה
בבת אחת. הייתי רוצה לדבר ברור ולהוציא את הכל ויפה. הייתי
רוצה שהמכתב הזה יהיה מסודר אבל כל דק' עולה לי נושא אחר
בראש.
הראש שלי מתפוצץ מכעס, ממחשבות, מתסכול, הרגשות הופכות למחשבות
מטרידות ומעצבנות שלא עוזבות, שלא נותנות לי לישון טוב.
הלב רק רוצה לצעוק "אההההההה" להוציא את החרא, את כל הכאב,
הצער. אבל הגרון יבש וצרוד ובמקום רק דמעות נוזלות לעיתן על
האף, מנגבות בעדינות את הלכלוך העדין של הפנים.
הפנים לעיתים עם חיוך שגורם לשכוח את הכל לרגע, אבל זה חוזר
מאוד מהר.
העיניים עצובות אבל מי בימינו באמת מסתכל עליהן? העיקר שהפה
מספר את מה שרוצים לשמוע.
הייתי רוצה להראות לך את עצמי, את כולי, את מי שאני, אבל אני
לא יודעת מאיפה להתחיל. אולי בזה שאני עצמי לא יודעת מי ומה
אני...
לפעמים אני מסתכלת במראה ורואה כלום, לפעמים אני שקופה ולפעמים
דף מלא בכתמים.
הייתי רוצה שתתן לי חיבוק גדול כזה ואמיתי. חיבוק שיעטוף את
כולי, שיבלע אותי ואת כל החרא הזה למקום אחר.
הלוואי והיית כאן.