עוד פעם בעתיד, כבר פעם אני שואל מה עכשיו,
ושרוי ברגע שלא נשאר בו מאום,
מלבד מה שקורה כאן בדבר הזה כל רגע מחדש,
לדבר אחד שהוא תוך הכלום.

הכל מתגבש ומתאחד אבל רק לרגע אחד חדש,
שבו הזמן הולך ונגזר במספרים גדולות,
והחלל הולך ונאבד והוא נשאב לתוך האחד,
אל קרן של התפרצות מוחלטת,
שאין בה החלטות ואין בה קלות דעת.

הזרימה שם נורא חזקה ואני עף נגיד כמו,
זבוב אל הקיר ושוכח מפאת המכה,
יכול להיות שחלמתי אבל האמת,
זו חתומה לי שם על המצח וזה לא ירד,
וכשכבר ראיתי אותה לא נותר עוד דבר לעשות,
אש כזו אל ניתן לכבות.

ובכל זאת אני חוזר ומגרד במצח,
מנסה להיזכר במה שכבר גיליתי,
אולי זה כוח הניגודים שסוחף אותי,
ואולי הפעם לא יהיה שום קיר,
כי הוא לא באמת קיים,
ואני רואה אותו כי אני רק בן-אדם.