זה לא היה יום מיוחד.
שום דבר שונה לא קרה בו,
ואפילו אין משהו ששווה ציון מיוחד.
זה היה סתם יום. רגיל וזהה בדיוק לזה שקדם אותו.
מעבר לזה,
הוא גם היה דיי קריר וקודר,
התעוררתי בבוקר,
אבל הרגשתי שמשהו שונה. שמשהו לא כרגיל.
לא כמו בכל יום אחר.
בערב יצאתי לריצה, ואז - זה קרה.
משום מקום, צצה מכונית ישנה,
בלוייה וחלודה עד כדי כך שכל התקדמות שלה נשמעה,
היא הייתה גם חורקת בלי הפסקה,
ובלי קשר היא הייתה גם לחלוטין מחרידה
ובעודי מהלכת וטובעת בים של מחשבות,
לפתע הראש המריא וריחף לו בין שלל תהיות.
לרגע מסויים ייתכן ואפילו איבדתי את החיבור,
ריחפתי לי אל על בין ים של אנשים תוהים.
ופתאום, משום מקום היא צצה.
הבחנתי בה כשכבר היה מאוחר מדיי כנראה,
במרחק של כעשרים סנטימטרים ממני היא הייתה,
ובאותו רגע קיבלתי 60 שניות אחרונות במתנה.
60 שניות שבמהלכן קיבלתי סקירה מהירה,
לא נרחבת במיוחד, דיי חפוזה ומהירה.
60 שניות של מה היה,
של מה הספקתי, ומה נרשם.
60 שניות של מה כבר לא יהיה,
ושל מה הפסדתי בעולם הזה.
60 שניות של אנשים,
60 שניות של מעשים
60 שניות של אמירות,
60 שניות של מחשבות.
זה לא היה קל לסכם חיים שלמים בשישים חתיכות של רגעים.
ללא ספק היה זה פרק זמן דיי קצר
בשביל לחזור על כל העבר.
ראיתי כל כך הרבה מבטים,
כל כך הרבה פרצופים.ומעשים.
שמעתי כל כך הרבה קולות,
ותלונות, ותהיות, ושאלות, ובקשות.
ולרגע- הכל נעצר. ונעלם. כאילו בכלל לא היה.
היו אלה 60 שניות של טעם אחרון,
לגימה סופית.
60 שניות של כוונה ומהות אמיתית.
לרגע אפילו האמנתי שהיה שווה לחיות
ולו רק בשביל אותן 60 שניות.
רגע אחד חלף,
והרגשתי את החבטה,
שמעתי ניפוץ זכוכיות, וספק אם הייתה איזו זעקה.
בין רגע החרידו את אזניי סירנות ורעש נורא של אזעקה.
הרגשתי ידיים קרות שבודקות,
מחפשות סימני חיים, ועורכות אינספור בדיקות.
שמעתי ליחשושים ודאגות,
ובשלב מסויים ניסו לקרוא בשמי,
אך לשוא -
באותו רגע, כבר לא הייתי אני.
כולם סביב שאלו,
איך ולמה ומה בכלל קרה?
ואיך לא שמה לב,
או אולי בעצם ראתה ופחדה.
במהירות הוציאו אלונקה,
ריתקו אותי אליה
ובשלב זה אט אט איבדתי את ההכרה.
אחרי שעתיים
כבר קבעו לוויה.
בכו שם המון,
וטיפה של שלווה לא הייתה.
ואני הייתי שם,
חסרת אפשרות לבכות,
קרובה כל כך -
אך בכל זאת רחוקה עד לאין שיעור.
ואז, ניסיתי לחשוב רגע,
ניסיתי לגייס מחשבה אחת צלולה,
אך בכל זאת, לא הבנתי איך זה, ולמה,
ורציתי לצעוק,
ולזעוק
או לפחות לשאול -
מה בכלל קרה?
ואיפה בכלל היה הזה למעלה,
כשהחליט שמה שקרה - באמת היה.
עברו עוד כמה דקות,
והרגשתי ליטוף מפנק על פניי,
וקול מתוק ומוכר הקורא בשמי
זאת הייתה אמא,
היא אמרה שכבר בוקר,
ושצריך להתעורר.
מסתבר שזה היה חלום הפעם.
רק חלום... |