לא לא לא, אסור להתרפק מדי על העבר.
יש את עכשיו, ועכשיו אחרת לגמרי.
העיקר רואים שהמאמץ מניב דברים.
רואים שלפעמים שווה ליפול, רק בשביל לקום.
בשביל להגיע גבוה יותר.
גבוה יותר משציפית שתוכל.
ונקודת השבירה היא הקלה שבסבל.
היא הנקודה בה את רק מחליט, לאן ליפול.
הנקודה המניעה את הסיפור, את ההמשך.
ואתה חוזר, אל זה, אל מה שהיה.
תמיד, חוזר על ארבע, כנוע מעצמך.
נשבע שלא תחזור על כך, אך כמו גלגל שמסתובב.
עושה את אותה הטעות, גם אם כואב.
אתה מתנדנד, כמו עלה בתחילת הסתיו.
תלוי בקצה, מקווה לטוב, יודע שקרוב.
יודע שהסוף מחכה, ממש בפינה.
יודע שאפילו הרוח הכי קלה, תפיל אותך
חזק.
על הרצפה.
ובשלולית העמוקה, מקפץ.
מחכה לישועה.
מחכה לטביעה.
לטביעה ההכרחית, לחזור למציאות.
רק לחזור כבר.
אבל אתה הוזה.
קשור למיטה.
כבול לכיסא.
עם תפוח בפה, ועיניים עצומות.
אתה הוזה, מחכה לנשיפה, מחכה לסוף.
רוצה לחזור על העתיד. וחי את העבר.
במים הרדודים, לא רואה את הסוף.
לא רואה את הקצה.
ואתה נושם עמוק כשהסכין מפלחת את ליבך.
אתה נושם עמוק את נשימותיך האחרונות כשהחשמל זורם בגופך.
נושם עמוק בלי להוציא, מחכה שהרעל ישתלט.
מחכה שהרעל יצא.
מחכה לחזור.
והכפור לא היה שחור יותר מעולם.
והדממה לא הייתה רועשת יותר.
ובגן הילדים שליד.
ניתן לראות.
החיים ממשיכים.
גם בלעדיך. |