הדיסק "מחשבות" הוא דיסק אפי, כלומר מחובר כולו כסיפור אחד
המעביר מסר. הסיפור בדיסק זה, הוא על גלגולים בחייו של אדם
ואיך הם מביאים אותו מנקודת משבר אחת לשניה.
הדיסק נפתח בקולות של כתיבה כאשר ברקע מושמעים קטעים מהשירים
של הדיסק עצמו.
האדם רק מתחיל לכתוב את הסיפור שלו כאשר הוא מחליט להעביר את
זה לדף. קולות השירים ברקע מצביעים על הזכרונות אשר עוברים לו
בראש בשעה שהוא הולך אחורה ומתחיל להיזכר מאיפה הכל התחיל...


שיר 1: מבט אחר

"קם בבוקר, עיניים רעבות חושב על מחשבות יפות
עוד זוג עיניים חיוך קטן, נותן הכל שבעולם שלי

הלב שם שר לו כל היום כשאת אני וזה הכל
את כל הזמן כשאת איתי יושבים בחדר את שלי
אורו של יום נוחת עלי הרוח נושבת על פני
והחיים איתך יפים איך זה שכל הזמן אביב איתך

אין שום דבר שיעבור בינינו אין שום כוח שיעצור אותנו
את מחייכת במבט אוהב את לא עוזבת לעולם אותי

הלב שם שר לו כל היום כשאת אני וזה הכל
את כל הזמן כשאת איתי, יושבים בחדר את שלי
אורו של יום נוחת עלי, הרוח נושבת מעלי
פתאום עזבת ואת לא כאן, איך את עזבת אני זוכר אותך"

השיר מתחיל בנגינה איטית על פסנתר בלבד, קולו של הזמר נשמע
מרחוק כאילו מתוך חלום, ואכן שתי השורות הראשונות של השיר
מביעות את שאיפותיו של האדם בתחילת דרכו, הדבר אותו רצה יותר
מכל - אהבה. כל בוקר הוא קם, רעב וחולם באשליות על מחשבות יפות
של זוג עיניים נוסף מלבד אלה שלו שיתנו לו הכל בעולם.
ברגע השיר נכנס לקצב רוק והופך להיות משהו אחר לחלוטין.
המציאות מגיעה לאדם ובה הוא משיג את האהבה שכל כך רצה.
בפזמון השני הוא חוזר על כך שהאהבה שלו כל כך גדולה מלבד שתי
השורות האחרונות בהן יש רמיזה על כך שאהבה נגמרה ואפילו רמיזה
קלה מדוע: "הרוח נושבת מעלי" (יותר מאוחר באלבום, מסתבר בדיוק
מדוע היא נגמרה).
השיר מתאפיין במוזיקת רוק פשוטה, כמעט ילדותית, נורא תמימה ולא
מתחכמת, הסאונד של הגיטרה הוא בהתאם כך שהשיר מעביר באופן כללי
את תחושת התמימות של תחילת הדרך בסיפורו של האדם.


שיר 2: לבד

- אינסטרומנטלי -

השיר מתאפיין בעיקר בסאונד עמום מאד, ולא נקי (רעשים סטטיים).
בנוסף אין בשיר מילים. כל זאת, על מנת להעביר את התחושה
המדויקת שהאדם מרגיש כאשר הבדידות נוחתת עליו. הוא אינו מדבר,
הוא אינו שומע וקשוב לסביבתו, וככלל, העולם מתעמם.


שיר 3: עולם

"קם בבוקר עיניים עייפות, מביט סביב עם מחשבות
אנשים שותקים כלום על הפנים והלב עוד אומר אולי
ופתאום תחושה עולה ההרגשה, לעצור לרגע קט
ומתי תבין עם חיוך על הפנים אתה אינך לבדך

יושב בין חושך ושמיים ועוצם את העיניים,
לא מחפש את התשובה של המחר
עד מתי אמשיך ליפול אל תוך הנשייה
שלי, בלי העולם

עוד כאב עמוק תפסיק זה יעבור עוד דמעה ביד שלך
צחוק שמתחלף בבכי השוטף, אבל אתה עדיין כאן
קורא בכוכבים מקשיב את הספרים למצוא תשובה בתוכך
שורף לו את היום בלאמוד הכל אדם קטן כמו כולם"

השיר מתחיל בנימה שמחה, כאילו יש עתיד ואז חוזר לפסנתר בודד
המנגן את הפתיחה וסולו גיטרה כבד מיד אחריו. הוא עובר מסולם פה
מאז'ורי לסולם לה מינורי (משמח לעצוב) ככה לאורך כל השיר כאשר
הבית שמח והפזמון עצוב.
השיר מתחיל כמו השיר הראשון בדיסק אבל טיפה שונה. כעת האדם קם
כאשר הוא עייף בניגוד לשיר הראשון בו הוא קם כאשר הוא מצפה.
כעת מחשבותיו הן סתמיות כאשר הוא בוחן את סביבתו בחוסר משמעות
בניגוד לבעבר בו המחשבות היו יפות. הוא מביט באנשים ולא רואה
כלום, והתקווה יחידה שנותרה לי היא בליבו שלו. פתאום הוא מבין
את חוסר המשמעות של חייו שלו והוא רוצה לעצור.
השורה הרביעית בבית היא הסותרת, בו מישהו אומר לאדם שהוא אינו
לבד בעולם... לא מבחינה חברתית אלא שהוא אינו היחידי שמרגיש את
הרגשות הנ"ל.
בפזמון מתגלה הפתרון שהאדם נותן לעצמו. הוא נכנס למן בועה שבה
הוא יושב לבטח.
"יושב בין חושך ושמיים" - יושב בין שני גורמים לא מוחשיים
שאינם קיימים באמת וזה בדיוק המצב שלו. הוא מבין שמיקומו בחייו
הוא איננו אמיתי יותר. הוא לא מחפש יותר את התשובה של המחר.
"עד מתי אמשיך ליפול אל תוך הנשייה שלי בלי העולם" - הוא נמצא
במצב בו טוב לו, בו הבדידות שלו הפכה לדבר חיובי והוא תוהה עד
מתי הוא יוכל להישאר במצב האידיאלי הזה מבלי שיפריעו לו.
בבית השני הוא מעלה מילות עידוד ששמע מהסביבה שלו. שהכאב עוד
יעבור, שלמרות הכל החיים ממשיכים. הוא נזכר כיצד הוא קרא
בכוכבים והקשיב את הספרים (אי אפשר להקשיב לספר. האדם בעצם
לועג למונח קריאת כוכבים. יש פה התרסה לגבי אותם קוראי כוכבים
שמנסים לגלות את העתיד וחושבים שגורלם נחרץ מראש). הוא נזכר
כיצד עשה את הדברים הללו כדי למצוא תשובה שנמצאה בתוכו כל
הזמן. וכיצד לאחר כל זה, הוא רק חלק מכאב שהוא הרבה יותר גדול
ממנו.
לבסוף הפזמון חוזר בצורה חזקה יותר - האדם נשאר בשלו ואינו
מקשיב לסביבתו ונשאר בבועה בה טוב לו.
בשיר הזה ישנם שני רמיזות קטנות לשינוי בגישתו של האדם וכיצד
אישיותו מתחילה להשתנות. עד כאן לא הייתה הלחנה המאפיינת את
זרם הפרוג. המשקלים והסולמות נשארו אחידים. בשיר זה לעומת זאת
יש הבדלים בסולמות בין הפזמון לבית (כמו שהזכרנו) ואפילו בבתים
עצמם יש שבירה הרמונית כאשר הבית יושב על סולם דו מאז'ור אבל
נשבר ע"י שימוש במדרגות 6# ו 3b. בנוסף בבית השני יש שבירות
קצב בחלק השני שלו כאשר המשקל הופך בתחילת כל שורה ל- 7
שמיניות.


שיר 4: ללכת

- אינסטרומנטלי -

השיר מעביר בצורה הכי פשוטה את הכעס והכאב הדרוש לאדם כדי ללכת
בדרכו ולהמשיך הלאה, על אף סלידתו מהעניין. השיר מאופיין
במוזיקת מטאל פרוגרסיבית כבדה ומשנה את התנהגותו בעיקר בכלים
ובמלודיות. בסיס השיר אינו משתנה לעיתים קרובות על מנת להמחיש
את ההמשכיות הבלתי נמנעת של ההליכה בדרך. בשיר יש קטעים
"דיסוננסיים" מכוונים בשביל להעביר את התחושה הלא נעימה שהאדם
מקבל כאשר הוא צריך לעזוב חלקים בחייו שהוא אינו רוצה לעזוב.


שיר 5: יושבת על ענן

השיר הזה מוקדש לעינת שטריינר ז"ל.
"רואה אותך צוחקת עם מלאך  חולם שאת לובשת לך כנף
נשאר לבד בעולם שנשבר בו קשת הלב כואב מזיל דמעה עכשיו

יושבת על ענן מורידה לי גשם הדמעות של מלאכים
יושבת על ענן ומחייכת רואה אותי בין אנשים

יושב בחדר נזכר בעבר ושוב את מחייכת במבט של אהבה
ישבנו שניים עכשיו אני לבד שוב בחדר ושוב נזכר"

השיר מדבר על מותה של אהבה. מבחינתו של האדם, פה מת הסיכוי שלו
להיות מאושר ולהרגיש את מה שחלם תמיד. הנערה שסימלה את האהבה
בחייו נהרגה בתאונת דרכים (לכן יש סימפול של תאונת דרכים
ואמבולנס בסוף הרצועה הקודמת).
האדם חולם על הנערה שמתה, כיצד היא חיה בין מלאכים וצוחקת איתם
ואיך היא בעצמה לובשת כנף והופכת למלאך. הלב שלו נשבר.
הוא רואה אותה יושבת על כס המלכות שלה, הענן ומורידה לו את
אותם דמעות שהמלאכים בוכים, כאשר הם רואים את האהבה הגדולה
שבינו לבינה, אותה אהבה שלא יכולה להתממש. הוא יודע שהיא שומרת
עליו, מחייכת אליו ורואה אותו בין ההמון שמקיף אותו, מה ששומר
עליו כמיוחד בליבה.
בבית השני הוא יושב בחדרו והדמיונות מפסיקים. הזכורונות עולים
במקומם, כיצד היא מחייכת וכיצד ישבה איתו בעבר. פתאום הוא חוזר
למציאות, פוקח עיניים ומבין שהוא שוב לבד.
"שוב בחדר ושוב נזכר" - יש פה שתי משמעויות. האחת, חזרה
למציאות הכואבת, והשניה, חזרה על המילים שבראש הבית כדי להמחיש
שהוא כל הזמן נמצא במעגל הסגור הזה, של להיזכר ולהתפקח, להיזכר
ולהתפקח...
השיר הזה מאופיין ברוק מלודי פשוט. הוא מחזיר את הדיסק מהרצועה
הפרוגרסיבית הקודמת, כי יש פה מן הרגרסיה לעברו הרחוק של האדם.
הוא רגוע ושקט וכולו בנוי על הסולם המינורי העצוב, כמו נפשו של
האדם שאיבד את אהבתו.
בסוף השיר ניתן לשמוע פעימות לב המסתיימות בזעקה של האדם כאשר
ליבו מסיים לפעום.


שיר 6: עוד יום

"עוד ילד שעף בשחקים עוד גוף רפוי קולות גוועים
עוד מוות שמסביר פנים עוד גבר באובדן חושים

עוד תאונה שלולית של דם עוד ילד שקולו נדם
עוד כביש אסור חיים לקח עוד משפחה שלא תשכח

    עזבו לרגע את המחר כשהיום לא נגמר
    עזבו לרגע את המחר כי אם לא מאוחר

עוד מלחמה עוד יום עובר עוד עם זועק שתיגמר
עוד ילד והורים בוכים עוד ירייה חיים שלמים

עוד גבר חי לו במרומים עוד אונס ולה יש סיוטים
עוד משפחה ילד יתום עוד יד קטנה ואין לה חום

עוד יום עובר נטול תקווה עולם שחי לו בלי כוונה
עוד בנאדם כבר לא מסכים עוד זעקה: די לחיים!"

השיר הזה אינו מכיל משמעות נסתרת. הוא השיר היחיד בדיסק שמדבר
בצורה ישירה על מחלות החברה המודרנית. בכל בית מוזכרת מחלה
אחרת (לפי סדר הבתים, מלבד האחרון): סמים, תאונות דרכים,
מלחמה, אלימות. בפזמון האדם צועק לחברה ומבקש ממנה לפקוח
עיניים אחרת יהיה מאוחר מדי. הוא מבקש מהם להפסיק להתרכז
בקידום עצמי לקראת המחר כאשר החיים שלהם נשחקים מתחת
לעינייהם.
הבית האחרון מדבר על המצב שהמחלות האלה גורמות לו והוא ייאוש.
האדם לא מבין למה צריך להיות כל כך הרבה ייאוש שנגרם בכוונה
ע"י הסביבה (מתקשר לשיר הקודם בו הוא איבד את האהבה שלו בצורה
פתאומית ולא נשלטת מול הייאוש שיכול להישלט ע"י החברה).
השיר מתאפיין באלמנט פרוגרסיבי קל במהלך השירה עצמה (אקורדים
מוקטנים), אך מלבד זאת פונה לחברה כולה ולכן שומר על קו אחיד.
הוא נשבר באמצע שלו לקטע פרוגרסיבי כבד בו שוב האדם מזכיר את
התסכול שלו אל מול הדברים אותם הזכיר בבתים.
בסוף השיר פעימות הלב של האדם חוזרות. הן חוזרות כי הוא נזכר
באהבה ישנה שהוא קיבל פעם, אהבת אמת ועליה מבוסס השיר הבא...



שיר 7: את

מוקדש לסלי נאור ז"ל
"את שידעת את הכל, את שנתת בלי לשאול
את שנטעת בי תקוות, את שנתת לי תשובות
איך שכאבת בחיוך ואיך שידעת בדיוק
איך שנתת את הכל לכולם איך אין לך אחרת דומה בעולם
הולך לי בשביל שומע אותך ובין הצמתים אני לא אפחד
חושב לדקה עם שתיקה על חיים שלמים שהיו לי לסיבה

שולחת לי יד בסימן להבין את דרכך לא אוכל
עוד אפגוש בצחוקך בשמחה

זוכר את הזמן כשהיית לא אשכח את כל מה שבנית
זוכר את ההמון שנתת לא אשכח את הדמעות ששפכת
זוכר לאהוב אחרי שהלכת לא אשכח מגעך כשאהבת
זוכר את חומו של יום בצילך עורג עד היום לדמותך
ממשיך לעמוד בעיני את עוד שם וכל הדרכים לא יקחוך לעולם
שקט עכשיו את ישנה חומם של ימים והקור עוד נמצא

זוכר המבט האוהב להבין איך היית כך בכאב
עוד אפגוש בדרכך בשמחה"

בשיר הזה האדם מבין את משמעותה של אהבה אמיתית. הוא שוב מאבד
אהבה והפעם הוא מבין מה היא שווה לו. לאחר שהוא ספג כל כך הרבה
מהסביבה, הוא מעלה את האהבה לדרגת מלכות, וכמו כן את כל אלו
שאהבו אותו באמת. הוא מעריך אותה על מה שהיא הייתה אבל לצערו
רק לאחר שהלכה, אז הוא נשבע. נשבע לא לשכוח ותמיד לזכור (המילה
"זוכר" חוזרת המון, לא "אזכור" כי הוא אומר בעצם שבכל רגע נתון
הוא "זוכר").


שיר 8: היסטוריה

- אינסטרומנטלי -

השיר הזה הוא הרצועה הפרוגרסיבית ביותר בדיסק. פה האדם מאבד את
עצמו והופך להיות משהו אחר. כל הכאב שהוא חווה עד כה גורם לו
לשינוי פנימי אדיר עד כדי שכל מה שקרה לו עד עכשיו ובמיוחד מי
שהוא היה עד עכשיו, מודחק לגמרי בשביל ה"אני" החדש שלו.
בשיר מובע הרבה כעס והרבה כאב שכרוך בתהליך ההחלטה להיות שונה
ממה שהוא. הוא בוחר להתחיל לראות את העולם בצורה שונה, הוא
בוחר להיות שונא במקום אוהב ועל כן כותרת השיר. האהבה מעתה
והלאה היא היסטוריה בשבילו ולעולם לא תחזור שוב.
לאחר השיר הזה ישנה הפסקה ברצף השירים. עד כאן השירים היו
מחוברים ביניהם בצורה זו או אחרת וכך גם בהמשך הדיסק, מלבד
כאן. לאחר שיר זה יש עצירה של שקט ממושך. שקט שבא לאחר שהאדם
הפך להיות שונא.


שיר 9: תקווה

"שוב פעם זה עולה תחושה שאין עוד זמן
המחשבות רצות אתה מוכן
ואיך שהיא בוהה הלב שלך נצבט
אתה חושב שהיא טובה אליך

הלב עודו פועם כשהוא רואה אותה וזה עושה
ת'יום כל כך אחר איתה אתה עוד מסתבך
מתי תבין שאין סיכוי עוד נפילה אתה שבוי
רואה חלום כך כל היום ממשיך באהבה

חושב שהיא אולי תביא לך תשובה לחיים שלמים בלי מנוחה
אתה טועה ברגשות בין מה נכון וההמון קולות רצים בראש
זזים בך

אתה פוקח את עינך ורואה עולם שוכח
זוכר את האתמול ומחייך כאילו זה הכל
קורא בקול אל עצמך אתה צריך רק אהבה
ולא אחרת אתה צוחק היא שתביא לך"

השיר הזה כמובן מזכיר שיר אהבה אבל יש בו כמה רמזים שמצביעים
על כך שהוא אינו שיר אהב. השיר מדבר על כך שהאדם למד שרצונותיו
שלו ותקוותיו שלו הם אלה שהורסים אותו. הוא למד כי האושר
והסיפוק צריך להיות עצמי שלו ולא לבוא ממקומות אחרים.
ה"בחורה" אליה מדובר בשיר היא התקווה בעצם. האדם שוב פוגש בה,
היא בוהה בו והוא מתעורר לחיים. ליבו נצבט והוא חושב שהיא טובה
בשבילו. יש במבנה הפזמון הראשון אזכור למבנה הפזמון בשיר
הראשון בדיסק (השיר לאהובה האבודה): "הלב עודו פועם..." מול
"הלב שם שר לו". כאן יש מעבר משירה של הלב למצב של פעימה -
הבנאליות היומיומית של פעולת הלב באה להגיד שכבר אין לאדם
בתקווה ואהבה משום השינוי, אלא זה רק עוד חלק עובר מן החיים.
הוא כבר לא מייחס חשיבות לאהבה ולא לתקוות ולרצונות שלו.
הוא ממשיך בשכנוע עצמי: "מתי תבין שאין סיכוי עוד נפילה אתה
שבוי". הוא אומר לעצמו שהוא חייב להפסיק ליפול שבוי לרצונות
ולתקוות. "רואה חלום כך כל היום ממשיך באהבה" הוא לועג לעצמו
בעצם. הוא מבין שהוא ממשיך בשיגיון האהבה וזו בעצם אשליה, שהוא
רואה בעצם רק חלומות.
הבית השני מדבר על חוסר המנוחה שהתקווה לאהבה גורמת לו.
הפזמון השני מדבר על זה שהוא מצליח סוף סוף לכבות את עצמו
לחלוטין, להתעלם מרצונותיו ומתקוות השווא הללו, והוא מבין שהוא
אדם בפני עצמו, בלי תלות באהבה שהוא מקבל או ברצונות שהוא
מספק. הוא מצליח להיות מאושר.
"אתה פוקח את עיניך ורואה עולם שוכח" - שוב פוקח עיניך, שוב
מוזכרת הקימה בבוקר מול שירים אחרים רק שהפעם הוא מביט סביב
ומבין שהעולם סביבו השתנה, מכיוון שהוא מצליח לשכוח את גם
המציאות שלו טובה יותר, שוכחת יחד איתו.
"זוכר את האתמול ומחייך כאילו זה הכל" - הוא נזכר בימים עברו
ובמקום געגועים וערגה, הוא מרגיש שלם עם זה שהחיים ממשיכים
הלאה.
"קורא בקול אל עצמך אתה צריך רק אהבה" - יש פה שורה שמחזירה
אותו לרגע למצב בו הוא עורג לאהבה ושוב פעם יש לו צרכים אבל
בשורה הבאה הוא ממחיש לעצמו עד כמה הוא מאושר כי בעצם האושר,
האהבה, הסיפוק מגיעים מתוכו עצמו: "ולא אחרת אתה צוחק היא
שתביא לך".
מכאן ואילך, כל הרצועות בדיסק מאופיינות בקטעים פרוגרסיביים,
כשם שאישיותו של האדם נשארת ללא שינוי מאז "היסטוריה".


שיר 10: IN THE MIND

"I can't submit with opened mind feel I'm going down I feel
I'm petrified
Just sense of fear come closer near you're all we ever
wanted you to come to be
I must decide to die or sympathy
You lay to die we lay to cry

Something's calling like deep despair he wants me to be
awake to be aware
It's just a lie come close your eyes with our big love we'll
stop it to be alive
I must realize to what I'm close
Don't worry we won't let you go

I can't deny the way I feel
Those bars won't keep me long stand still
Just let me be

Awaken eyes opened mind taken fear broken
Intended silenced
My scream draws near
There's no more fear

I won't deny the way I am
Don't care for punishments or shame
Now I'm alive"

השיר הזה נכתב באנגלית בכוונה להבדיל אותו מכל הדיסק.
זאת משום שהשיר הזה הוא היחיד בו האדם לא משתף את סביבתו
במחשבותיו אלא שומר אותם לעצמו מפאת הסכנה אם ישתף. לשיר ישנם
שני רבדים: האחד מדבר על התמודדות האדם מול פחדיו שלו, אותם
פחדים אשר מונעים אושר. ברובד השני, האדם מתמודד אל מול החברה,
אשר, לאחר שהוא משנה את אישיותו כדי להיות מאושר, מנסה להחזירו
למצב הקודם.
השיר נשמע בשני קולות. קול אחד מסמל את האדם והקול השני מסמל
את הפחד/החברה שסביבו.
השורה הראשונה בשיר:
רובד הפחד - האדם אומר שכעת כהראש שלו פתוח לאפשרויות, הפחד
עולה בו משינויים דרסטיים והוא מפחד ליפול.
רובד החברה - האדם מאשים את החברה שלא נותנת לו להישאר בראש
פתוח ומנסה לכבול אותו (Petrefied : גם מוקפא)
השורה שניה בשיר:
רובד הפחד - הפחד מציג את עצמו לאדם ומזמין אותו להתקרב אליו.
הוא טוען שאם האדם יתקרב אז הוא (האדם) יהיה כל מה ש"הם" רוצים
להיות (האדם והפחד).
רובד החברה - החברה אומרת לאדם, אל תפחד, בוא אלינו, אתה גם
ככה כל מה שאנחנו רוצים שתהיה...
שורה שלישית בשיר:
האדם מבין שהוא צריך להחליט האם להמשיך להתמודד או לסיים את
חייו. הוא לא יכול להמשיך ככה.
שורה רביעית:
רובד הפחד - הפחד אומר לו שאם הוא ימות אז שניהם יצטערו על זה
מאד.
רובד החברה - החברה מבקשת מהאדם לא להתאבד ולהמשיך לשלם את
המחיר שהיא גובה ממנו.

בית שני:
שורה ראשונה: האדם מתחיל להרגיש משוה מתעורר בו, משהו ששובר את
המוסכמות והוא לא יכול יותר להמשיך להחביא אותו
שורה שניה:
הפחד/החברה אומרים לאדם שהרגש הזה הוא סתם אשליה ושקר, ולא
כדאי לו לאדם להיכנס אליו. הם מציעים את אהבתם כדאי למנוע
מהרגש הזה לגדול. השורה הזו היא הטוויסט הראשון בדיסק ובעצם
הנושא המרכזי שלו. יש פה רמיזה לכך שאהבה של החברה "תחנוק" את
רגש האדם, אותו רגש שהיא מייחסת לו פן שלילי.
בשורה הבאה האדם אומר לחברה/פחד שהוא חייב להבין מה הוא מרגיש
באמת.
שורה הבאה נשמעת כאילו החברה באה לטובתו של האדם ואומרת לו אל
תדאג, אנחנו כאן לצידך. אבל עצם המשמעות היא הפוכה לחלוטין.
הכוונה היא: "אל תחשוב על זה בכלל, כי זה לא משנה, אנחנו לא
נשחרר אותך בכל מקרה..."
בפזמון האדם מבין שהוא צריך להשתחרר. הוא זועק שהוא לא יהיה
כבול לנצח ודורש שיניחו לו לנפשו.
לאחר מכן יש קטעים פרוגרסיביים המשולבים עם הבית השלישי.
הבית השלישי נשמע בקושי, כי האדם מנהל מלחמות פנימיות שלו כדי
להחליט לאיזה צד הוא פונה. לאט לאט החופש שלו עולה לפני השטח
כאשר יש פה מעבר מהירדמות לקימה אקטיבית מלאה (בצורה
מטאפורית): AWAKEN מתעורר, EYES OPENED - פותח עיניים, MIND
TAKEN - הראש מתחיל לחשוב, FEAR BROKEN - אקט אקטיבי פנימי
שלו, INTENCED - השרירים מתחילים להימתח לקראת פעולה, SILENCED
- השקט שלפני הסערה, MY SCREAM DRAWS NEAR - הוא מתחיל להרגיש
את הצעקה הגדולה שלו, THERES NO MORE FEAR - זהו, הוא ביצע את
המעשה וצעק, הוא לא מפחד יותר לא מהפחד ולא מהחברה.
בפזמון האחרון האדם מבהיר את עצמו לפחד/חברה. הוא לא יתכחש
לעצמו יותר, לא איכפת לו אם יענישו אותו או יתכחשו לו ויתביישו
בו. סוף סוף הוא החל לחיות.


שיר 11: FALLING

- אינסטרומנטלי -

השיר הזה הוא המשך לרצועה 4 "ללכת". כאן האדם כבר לא הולך בתלם
אלא נלחם ונופל כל פעם מחדש בשביל ללכת בדרכו שלו ולא בדרך
שהחברה מכתיבה לו. השיר הוא כמובן המשך ישיר ל"IN THE MIND" כי
עד עכשיו הוא רק הכריז שנמאס לו ועכשיו המלחמה האמיתית מתרחשת
בחייו. הוא לא נותן לחברה להתערב לו בחיים יותר. השינוי הזה
ארול וכואב.
בסוף השיר יש הירגעות במוזיקה. הרצועה מאד פרוגרסיבית אבל בסוף
היא מקבל טוויסט רגוע יותר המבוססת על התקדמות אקורדים פשוטה
ומלודיה נעימה יותר.
הקטע בסוף השיר מצביע על כך שהאדם נוחל מפלה ולא מצליח לגמרי
במשימתו. יש סוף עצוב למלחמה הזו, כי האדם אינו מצליח לנתק את
עצמו לגמרי מסביבתו או מפחדיו שלו.


שיר 12: לילה טוב

"הולכת אל מקום אחר שלא תירא, שותקת פיה לובשת מסיכה
כאב שעוד תכיר לילות רבים הרעש היא תשמור לעצמה עמוק בפנים
שוב לילה בא והחושך כאן יורד מהאפלה תגיח דמות של יד אוהב
אז לאן הלכת ואותי עזבת בוכיה נשארת הלילה במיטה

ואם תגיד שאין עוד שום דבר חוץ ממך
ואם תגיד שזה עוד לא נגמר בשבילך
עד מתי אמשיך לבכות כדי שתראה שלי כואב
רוצה שתחזור להיות אוהב כזה

היום שוב ואין שום מחשבות את אפלת הלילה עיניה רק רואות
ששוב יבוא ויכנס בין הסדינים ויחבק וינשק לך את הפנים
שוב לילה בא והחושך כאן יורד מהאפלה נשמעת זעקה של איש נופל
זה אבי שוכב כאן לצידי אני יודעת קול יריה סיים סיוט בו אני
נקרעת

ואם תגידו לי שאין לאן לברוח ואם תגידו לי שאי אפשר לצרוח
אני אזעק בקול גדול אתם צודקים את יד אוהב אני עצרתי לתמיד"

לשיר הזה ישנם 3 רבדים שונים.
הרובד הראשון הוא כמובן שיר געגועים של בחורה לאהוב שהלך.
לאורך כל השיר מסתמן הכאבש היא חשב בלילות כשהיא לא לצידו וכמה
היא עורגת שהוא יבוא אליה ויחבק אותה. היא עצובה שהיא נותרת
לבדה במיטה הריקה.
במחשבותיה היא זוכרת איך הם היו ביחד כיצד הוא אמר לי שהוא
תמיד יהיה שם הכי מיוחד, הכי שלה, והיא לא צריך דבר מלבדו
ושלעולם זה לא יגמר. היא ממשיכה לכאוב ורוצה שהוא יחזור אליה.
הבית השני מתחיל בכך שהיא כבויה רוב היום (שוב אלמנט הקימה
בבוקר רק שהפעם אין מחשבות כלל). היא רק חושבת על הלילה הבא
שבו היא תחלום כיצד הוא חיבק אותה ונישק אותה.
שתי השוורת האחרונות בבית הזה הם הטוויסט שלו. בשורות אלו
מתחוור שהשיר כלל לא מדבר על אהבה אלא על אונס.
השיר בעצם מדבר על ילדה שאביה אונס אותה בלילות. הסימפול
בתחילת השיר מסגיר את הנושא האמיתי. ניתן לשמוע את מנגינתה של
תיבת הנגינה של הילדה כאשר ברקע, מבחוץ, נשמעים קולות של סופה
שואגת.
נחזור לתחילת השיר:
"הולכת למקום אחר שלא תירא, שותקת פיה לובשת מסיכה" - בשעה
שאביה אונס אותה היא מנסה לברוח במוחה למקומות אחרים כדי שלמור
על שפיותה.
"כאב שעוד תכיר לילות רבים הרעש היא תשמור לעצמה עמוק בפנים" -
זהו כאב שהיא תכיר כל לילה, והיא אינו מספרת לאף אחד שאביה
אונס אותה.
"שוב לילה בא והחושך כאן יורד והאפלה תגיח דמות של יד אוהב" -
הלילה בא ומתוך האפלה השלילית מגיחה דמות של יד אוהב. קונוטציה
מאד שלילית ליד אוהבת.
"אז לאן הלכת ואותי עזבת בוכיה נשארת הלילה במיטה" - היא תוהה
מדוע אביה עושה לה את זה, מדוע הוא לא נשאר אוהב אבהי כמו פעם.
היא בוכה לאחר שהוא מסיים לאנוס אותה ועוזב את החדר.
בפזמון היא מדברת אל אביה שלוחש לה שאין דבר מלבדו ושהוא עוד
ימשיך "לאהוב" אותה כך לנצח. היא מבקשת ממנו לראות את הדמעו
שלה כדי שיבין שהיא כואבת ומתחננת ממנו לחזור להיות אוהב אבהי
שכזה, כמו שהיא רוצה שהוא יהיה.
בבית השני, היא קמה בבוקר ולא מסוגלת לחשוב על כלום מלבד האונס
שיבוא בלילה הבא.
שתי השורות האחרונות, הטוויסט (שוב), הן שלילה אחד נמאס לה
ומתוך האפלה נשמעת זעקה של איש נופל. היא הורגת את אביה ביריית
אקדח ומסיימת את הסיוט שבו היא חיה.
בבית האחרון מכניסים אותה לכלא. היא מרגישה את חוסר ההגינות
שבעניין "אם תגידו לי לא לצרוח ולא לברוח אני אצעק" - היא
מתריסה אל מול חוסר ההגינות של החברה ואומרת לבסוף, זה לא משנה
"את יד אוהב אני עצרתי לתמיד" - אותי לא יאנסו יותר.
הרובד השלישי בשיר הוא שמתקשר לאפיקה של הדיסק.
האונס הוא בעצם מטאפורה בלבד. הילדה - היא נפשו של האדם והאב -
החברה עצמה. לאחר שנחל את התבוסה במלחמה, האדם מרגיש נאנס ע"י
החברה בצורות שונות.
האדם מתחיל בללבוש מסיכה ולשחק אותה שבכל בסדר, אבל בלילות
הכאב מהתבוסה עולה לו שוב ושוב, כיצד החברה גובה מחיר יקר
ומשאירה אותו בודד בסופו של דבר.
בפזמון הראשון החברה אומרת לו שאין דבר מלבדה ושהמחיר עוד
ייגבה גם בעתיד. הוא מבקש מהחברה לראות שכואב לו ושיחזירו לו
את האהבה האמיתית שהייתה לו בעבר.
בבית השני האדם נשבר כמעט לגמרי. הוא כבר לא חושב ולא רואה
(רואה רק אפלה). הוא יודע שהחברה הולכת "לאהוב" אותו בחיבוקים
ונשיקות, אבל שוב הקונוטציה לכך היא שלילית.
שתי השורות האחרונות בבית הן כמובן הטוויסט בו האדם למעשה
מחליט שאינו יכול להמשיך עוד ונוטל את חייו שלו. בקול יריה
נפשו אומרת שהסתיים סיוט בו היא נקרעת.
הפזמון האחרון מציג את דבריו של האדם לחברה בשעתו האחרונה. הוא
משאיר פתק בו הוא אומר: אתם אמרתם שאי אפשר לצרוח, ואי אפשר
לברוח מכם. אז הנה, אני זועק בקול גדול (התרסה): אתם צודקים,
אי אפשר אבל אני - אני עצרתי אתכם לתמיד...


שיר 13: אמת

"יושב בין חושך ודממה ולא מחפש עוד אהבה
זנכר באיך הכל התחיל ואיך חלפו כך השנים
חושב לרגע בשתיקה חיוך עולה מדמות עבר
עוד זוג עיניים מחייכות זו יד אוהבת מקרוב

אל תעצור בזה הזמן לראות את כל אשר היה
אל תתפלל בתוכך ליפול אל נשייה

יושב לי על ענן חיוור מעל עוד יום שעובר
בלב שלם מביט אחור לעוד יום שיבוא
את כל אשר תגידו כאן אכתוב על לב בבוא הזמן
זה לא הסוף עוד לא מחר סיפור שלא נגמר"

הזמר בשיר זה הוא שונה מבכל שאר הדיסק. הסיבה היא שסוף סוף
האדם מוציא את קולו האמיתי החוצה ובשיר הזה נשמעת האמת.
גם בשיר זה ישנם שני רבדים שונים. השיר מתחיל בכך שהאדם פוקח
את עיניו לאחר שהתאבד. אין כלום סביבו, חושך ודממה. פתאום הוא
שליו, הוא לא מחפש עוד כלום. לפתע מהחושך עולה חיוך מוכר של
אהובתו שנהרגה. לפתע היא כל כך קרובה אליו. היא מבקשת ממנו לא
לשכוח את חייו שלו אל אף המוות, כי זה חלק ממנו, חלק שהיא
אוהבת.
הוא יושב על ענן יחד איתה ומביט על העולם תחתיו, על מה שהיה
ומה שעוד יהיה. הוא שלם עם עצמו ועם החברה סוף סוף.
השורה האחרונה בשיר משנה את כיוון השיר לגמרי. הוא בעצם אומר
שזה לא הסוף וזה לא נגמר.
מה שמתבהר בעצם זה שהאדם לא התאבד. הוא פשוט בסופו של דבר
מצליח לנצח את החברה ולהיכנס לשקט הנפשי שלו. הוא מנצח את
המלחמה בעזרת הזכרון של אהובתו הישנה.
בכל פעם שהוא כמעט מפסיד הוא חושב בשתיקה על החיוך שלה,
העיינים שלה ועל היד האוהבת (קונוטציה חיובית סוף סוף).
ואז הוא שומע אותה שרה (בדיסק מוקלט קול של אישה): "אל תעצור
בזה הזמן לראות את כל אשר היה, אל תתפלל בתוכך ליפול אל נשיה"
היא בעצם אומרת לו שמה שהיה ומה שהחברה עושה לו, שישחרר את זה,
שיפסיק לפחד ושלא יתן לזה להשפיע עליו, כי היא לימדה אותו אחרת
מזה. היא אומרת לו גם לא לשכוח מהכאב ולא לשכוח מהחברה שסביבו,
כי היא חלק מחייו והוא צריך להיות שמח ושלם עם זה.
בסופו של דבר הוא מצליח, הוא יושב מעל כולם ומסתכל עליהם בלב
שלם, גם על מה שהיה ועל גם מה שעכשיו. הוא אומר לחברה שכל מה
שהם יעשו ויגידו הוא עוד יכתוב ויזכור על ליבו השלם. הוא לא
מתכחש יותר, אבל הוא שלם עם המחיר שיש לשלם.
"זה לא הסוף עוד לא מחר סיפור שלא נגמר" - מביע את זה שאולי
הדיסק הסתיים, אבל הדרך של האדם לא. והוא לא יביט למחר, אלא
יסתכל על כאן ועכשיו, על החברה הסובבת אותו, על המציאות הטופחת
על פניו, ובלב שלם יחייך כי יש לו עוד סיפור שלם לחיות ולהיות
מאושר בו...
השיר מסתיים בצורה מוזרה מאד בו ישנה גיטרה כבדה מאד בשניה
האחרונה של הדיסק.
סיום זה הוא פתיחתו של הדיסק הבא שלי, כחלק מהרעיון שהסיפור
עוד לא נגמר...